האמנת בזה כל כך, נדב, ולאורך זמן כל כך רב. היית בטוח שבתנאים מסוימים, בסוף יאהבו אותך.
שיעטרו אותך באותות הצטיינות - כמו שבעבר נתנו פטור מיוחד ל"יהודי החצר", או, בתקופה מאוחרת יותר, לאלה שהצורך שלהם להיות אהובים היה חולני בדיוק כמו שלך, ושהפכו למנהלים הנלהבים של היודנראט.
רצית להאמין בכך כל כך, נדב, שמסרט לסרט החזרת לחיים מיתוס מימי הביניים - זה של היהודי הרע מעצם מהותו - והלבשת אותו במדים עכשוויים: הישראלי המושחת, השקרן, המכוער, האלים. בקצרה: סטייה של הטבע, שערורייה שאין לסבול, שבלעדיה המין האנושי היה יכול סוף-סוף לחיות בשלווה.
ובהתחלה זה עבד! עיטרו אותך אפילו ב"אביר האומנויות והמכתבים" הצרפתי. התהילה הייתה ממש בהישג יד, נדב. אמרת לעצמך שאם תוסיף עוד מאמץ, תירק על ישראל עוד קצת יותר חזק - אולי יום אחד יפקידו בידיך את ניהול הנציבות הכללית לעניני היהודים. כמו ב-1941, נדב.
ואז קרסו הסכרים האחרונים. השנאה שלך לישראל הפכה ל"זלילה" (המילה שלך עצמך).
אפילו על נהרות הדם של השבעה באוקטובר - רקדת. אפילו צרחות האימהות שילדיהן נורו ונשרפו בחיים בקיבוצים, אפילו הנערות שנאנסו ובותרו, אפילו ניצולי השואה הקשישים שנגררו לעזה - כל אלה היו לך רק תירוץ נוסף להגדיר את החברה הישראלית כ"פורנוגרפית", מנוונת, ובסופו של דבר חסרת זכות קיום.
אבל רגע - בראיונות שלך לא שכחת אף פעם להבהיר שהמטרה האמיתית שלך היא “אהבה": אמרת שאתה רוצה לייצג את “הטוב בעולם רע", להתעמת עם “השלטון", לדחוק את הרשע ואת הרשעים, “להיות חלק מהמחנה של אלה שאוהבים ורוצים להיות אהובים". כמה רגש, נדב! ובאותה נשימה גם הצגת את עצמך כ"דיסידנט". אבל לא סירבת לכסף שמוסדות ציבוריים ישראליים שפעו עליך - וזה בדיוק מה שמבקריך, ובצדק, מזכירים היום. אתה - “דיסידנט"? “מתנגד" במדינה שבה לא ידעת לא צנזורה ולא שמץ של רדיפה, ושעוד מימנה אותך בנדיבות?
זה היה צריך להיגמר, נדב. ואז זה קרה. עשית הכול, אמרת הכול, ניסית הכול נגד ישראל - ובכל זאת, בעיני הסביבה שלך, היית עדיין “יהודי" מדי. היית בטוח ששילמת כבר כל מחיר, ביצעת כל תועבה - אבל זה לא הספיק, והדביקו לך כוכב כחול על החזה.
אז הלכת לבכות במסכי הטלוויזיה וברדיו. כמו נתקף בתסמונת טורט, הכפלת את הקללות שלך לעבר ישראל - אבל היה כבר מאוחר מדי. ל"חברים" שלך מאתמול לא היה עניין בכך. איזה שיעור היסטוריה נפלא, נדב.
באמת, אתה מזכיר לנו את אותם יהודים גרמנים, גיבורי מלחמת העולם הראשונה, שיצאו לתאי הגזים עם האותות שלהם תלויים על החזה.
ויום אחד, שיהיה דומה לבוקר השבעה באוקטובר, כשאנשי שלום גדולים, עמוסי חומרי נפץ מסוג חמא"ס, יפרצו את דלתך - אנחנו בטוחים בכך לחלוטין: תגיד להם שאתה לא היית כמו האחרים; תגיד להם ששנאת את ישראל בכל מאודך, ושכל “יצירתך" היא שיר הלל אינסופי לגינויה - אבל גם זה, נדב, לא יספיק.
ד"ר הרב דב מימון עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי, מומחה לחקר האנטישמיות