עוז בן נון, מנכ"ל מרכז 'ריבוא' ומחבר הספר "אנחנו המשרתים", מתארח באולפן ערוץ 7 ומפגיש את המאזינים עם תמונת מצב ישראלית מורכבת - הנעה בין מסורת משפחתית עמוקה לבין דריכות אקטיביסטית שנולדה בשדות הקרב של השנים האחרונות.
את בוקר השבעה באוקטובר תופס בן נון בנקודת מעבר אישית, מיד לאחר שובו משליחות של הסוכנות היהודית בארצות הברית יחד עם רעייתו. בעודם מעצבים את דירתם החדשה בשכונת גילה בירושלים, התארחו השניים בבית הוריה של אשתו בבית שמש, שם נחשפו לראשונה למימדי האסון.
היחידה שלו, שהייתה מראשוני כוחות המילואים שהוקפצו, דרשה ממנו תנועה מהירה אל אלון שבות כדי לאסוף ציוד אישי תחת תחושה כבדה. "ממש הרגשתי איזה פלשבק כזה, כמו הסיפורים על מלחמת יום הכיפורים. הרגשתי שעכשיו אני החייל שדוהר עם רכב בשמחת תורה באלון שבות",
ההבנה לגבי חומרת המצב חלחלה אליו בשלב מוקדם מאוד, עוד בטרם התבררו הנתונים הרשמיים. בן נון מספר כיצד נכנס לאלון שבות כאחד הרכבים הראשונים, ואסף את אחיו הקטן, שהיה לוחם בשירות סדיר בחטיבת הנח"ל, כדי להסיעו לחזית הדרומית.
הוא מתאר ומסביר כי הרקע המבצעי שלו איפשר לו להעריך נכונה את גודל האסון. "בגלל שהתאמנו על תרחיש כזה בצפון, אז פשוט עשיתי מין העתק-הדבק והבנו שלא מדובר במשהו קטן".
למרות המהירות שבה פעל, תחושת המועקה וההחמצה לא הרפתה ממנו כאשר נכנס עם כוחות המילואים אל כביש 232 בשעה ארבע אחר הצהריים. "עד היום זה הולך איתי וזה יימשך כנראה עד סוף חיי. מצד אחד קפצנו ראשונים אבל לא באמת עזרנו. אני זוכר שהגענו למגן ואחד החבר'ה בכיתת כוננות, איש מבוגר, סימן לנו משהו שאומר 'נו,עכשיו באים?'. זה לא עוזב אותי".
במהלך הלחימה צבר בן נון כ-200 ימי מילואים, חלקם במסגרת יחידה קטנה ומבצעית, אך המשא הכבד ביותר שהוא נושא עמו הוא זכרם של החברים שלא שבו. הצמיד שעל ידו מוקדש לזכרו של רס"ן אופק בכר ז"ל, חברו לצוות מסיירת אגוז שנפל בלבנון בעת ששימש כמפקד פלגה בסיירת גולני. תחושת השליחות היא שהובילה לפתיחת הספר ברשימת הנופלים, ומתוך כך נולד האתוס המרכזי של מרכז 'ריבוא' והספר "אנחנו המשרתים".
הספר מציג תפיסה חברתית נוקבת המבקשת להגדיר מחדש את גבולות הזהות הישראלית על בסיס מעשים ולא על בסיס הצהרות או אידיאולוגיות משותפות. "האמירה היא שאנחנו צריכים לבסס את הזהות הישראלית לעתיד על אתוס של פעולה", מבהיר בן נון ומבקר את המצב הקיים שבו החיבורים החברתיים נעשים על בסיס שלילה הדדית.
לדבריו, "הזהות הזאת, וזה מה שאנחנו גם כותבים בספר, צריכה להתבסס על מה שמסביב. כשאתה עובד ביחד, כשאתה מתנדב, כשאתה משרת, השירות הוא לא רק צבאי. תראה מסביבך, הם האנחנו שלך. האנשים שמוכנים לקום ולעשות במציאות. איתם אפשר לבנות עתיד".
הוא מדגיש כי המרחב הזה נותר פתוח לכל מגזר, בין אם מדובר בחרדים, ערבים או חילונים, כל עוד הם שותפים לעשייה ולנשיאה בנטל המדינתי, ומביא כדוגמה את פעילותו של אביר קארה שגייס תרומות במאות מיליוני שקלים עבור הציוד האזרחי והצבאי מיד עם פרוץ המלחמה.
חלק מרכזי במשנתו של בן נון מופנה כלפי החברה החרדית והחקיקה הנוגעת לגיוס, נושא שבוער בו. הוא תוקף בחריפות את חוק יסוד לימוד התורה ומכנה אותו "ביזיון", תוך שהוא מביע הערכה רבה לחברי הכנסת והשרים שהצביעו נגדו.
לשיטתו, הניסיון למסגר את הוויכוח כעימות בין דמוקרטיה ליהדות או בין צבא לתורה הוא שגוי מן היסוד. "זה תורה אל מול תורה. יש פה מאבק על מהי התורה. ואם התורה שלך מובילה אותך למסקנה שאתה עוד צריך לעשות כל מה שביכולתך כדי לא להתגייס, כשאחיך זועק לעזרה, אתה אומר 'השומר אחי אנוכי?' ולא בא - אז יש פה אי הסכמה על מהי התורה. התורה שאני גדלתי והתחנכתי עליה, היא תורה שמדברת על סולידריות יהודית".
בתגובה לטיעון החרדי המסורתי בדבר "תורתו אומנותו", בן נון מסרב לקבל את ההתרפסות, כלשונו, בפני המפעל החרדי ומדגיש את עוצמתו של מפעל התורה הציוני-דתי, שאינו נופל ממנו ברמתו הרעיונית וההלכתית.
הפתרון שהוא מציע אינו ביטול מוסד לימוד התורה, אלא הסדרתו בדומה למעמד של ספורטאים מצטיינים. "צריך לתת פתרון ללימוד תורה - אבל מה הקשר לחרדים? בואו נעשה, כמו שיש ספורטאים מצטיינים, שאנשים יעלו על מדים ייקחו חלק וילמדו תורה יומם ולילה", הוא מציע ומותח ביקורת על הקונספט של ישיבות הנושרים המוכיח כי הנושא אינו קשור רק ללימוד עצמו.
בן נון שולל את הגישה שיוחסה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, לפיה יש להשלים עם קיומם של אלפי לומדי תורה במסגרת האופי היהודי של המדינה, ומאשים את ברק ביצירת הפרדה מזיקה בין המרכיב היהודי למרכיב הדמוקרטי. לטענתו, "החרדים לא מחזיקים את החלק היהודי במדינה אלא הציונות הדתית".
והוא מביע דאגה מכך שנרטיבים חרדיים מסוימים, הממעיטים בחשיבותה הדתית של המדינה, החלו לחדור בשנים האחרונות אל לב המיינסטרים של הציונות הדתית.
המתווה היישומי של מרכז 'ריבוא' שואף לייצר מציאות חוקית וכלכלית חדשה, שבה הבחירה ברמת השותפות במדינה תגרור השלכות ישירות על מעמדו של האזרח, ללא מנגנוני כפייה פליליים אלא באמצעות תמריצים. "אם בחרת להיות שותף, אתה אזרח סוג א', בחרת להיות לא שותף, אתה אזרח סוג ב'. אני לא מכריח. ההשלכות הכלכליות יכולות להיות מאוד קשות", הוא מסביר.
בן נון יוצא נגד המבנה הפוליטי הנוכחי המאפשר לעסקנים החרדים להחזיק את הציבור שלהם באמצעות שליטה מלאה במוסדות ובחלוקת המשאבים, ומביא כדוגמה מקרה שבו נערה בת 16 נדרשה לאישור מראש הסמינר שלה רק כדי להנפיק תעודת זהות במשרד הפנים. הוא מזהיר כי מצב דומה של חוסר משילות ואוטונומיות פנימיות מתקיים גם בחברה הערבית, שם המציאות קרובה לדעתו למצב של פיצוץ פנימי, למרות רצונם של אזרחים ערבים רבים בהתערבות תקיפה של כוחות הביטחון והשב"כ למיגור הפשיעה.
שאיפתו היא להפסיק את הזרמת התקציבים העודפים למגזרים שאינם שותפים, מתוך הבנה כי הציבור כולו מגיב לתמריצים חומריים.
במישור הפוליטי, הוא צופה כי הבחירות הבאות יובילו למצב של תיקו מורכב שיאלץ את המערכת לחשב מסלול מחדש ולמצוא קונסטלציות בלתי צפויות, תוך ניצול מרחבי הפעולה המשותפים הקיימים כבר כיום בין גופים כמו פורום קהלת והמכון הישראלי לדמוקרטיה.
לבסוף, הוא קורא לשינוי מבני עמוק במערכת הפוליטית באמצעות הורדת אחוז החסימה, צעד שלדבריו יאפשר כניסה של "דם חדש" ויפרק את המבנה המשותק של השישה באוקטובר, שבו האינטרס של המפלגות הגדולות הוא לשמר את חוסר היכולת של כוחות רעננים לפרוץ קדימה.