דוד שוקן, בן למשפחת מייסדי עיתון "הארץ", יצא בשנים האחרונות למסע אישי ורוחני יוצא דופן של היכרות עם עולמות המקורות והיהדות ובראיון לערוץ 7 הוא מתאר כיצד החל המסע הזה אחרי שירושלים, שבה נולד, הייתה במשך שנים עיר טראומטית עבורו.
"גדלתי בירושלים. תמיד הייתה לי תחושה כשיצאתי מירושלים, כשנוסעים לתל אביב או צפונה, שאני נפלט מתוך ערפל. כאילו יש משהו קודר בירושלים ופתאום אני יוצא והכל נפתח", הוא מספר.
תחושת הכבדות הזו לא נבעה רק מאופייה הכללי של העיר, אלא מחוויות שצרבו את תודעתו. "עזבתי את ירושלים כשהייתי בן 20 ולא הסתכלתי לאחור, זה היה שחרור, היו לי זיכרונות קשים עד כדי טראומות של ממש".
הסיבות לאותו צורך עמוק בשחרור וברחוק נעוצות באירוע ביטחוני קשה שחווה שוקן בילדותו, אירוע ששינה לחלוטין את האופן שבו הוא חווה את סביבתו מאז ועד היום. "בגיל עשר הייתי עד לפיגוע דקירה מתחת לביתי. גם כך לחיות כילד בירושלים בשנים ההן היה מורכב".
עם השנים הדברים השתנו. "אני מגיע לירושלים וכולי פליאה איזו אנרגיות יש בעיר הזו. איך היא השתנתה וגם אני השתניתי. אני מרגיש שיש בי מסוגלות לראות את הטוב שלה. לראות אותה באור אחר".
השינוי הפנימי הזה מוליד אצלו רצון להתחבר מחדש לכוחות החיים הפועלים בעיר, אך יחד עם זאת, החשש והזיכרון ההיסטורי אינם נעלמים. "יש בי איזו כמיהה, אני כאילו אומר וואו, יש פה אנרגיה שהייתי רוצה להיות חלק ממנה", הוא משתף, אך מיד מציג את התמונה המלאה: "אבל גם המורכבות, ואולי זאת התחושה שלי באופן כללי עם היהדות. אז אני מרגיש שיש אוצר, אבל גם מטען נורא מורכב, וכאב נורא גדול".
במהלך שנותיו, הן בארץ והן מחוצה לה, נחשף שוקן להרבה מאוד סעודות שבת שהפכו לסוג של מבט על היהדות מבחינתו - בעיקר מבט חיצוני. "זה לא השתנה. אני אמנם יודע שיש שם משהו שאני לא מבין עד הסוף ויש לי סקרנות כלפיו - אבל גם חשדנות. יש לי איזו הבנה שאין טוב בלי רע. שזה הולך תמיד ביחד ואנחנו לא רואים את כל התמונה. זה תמיד מעלה בי חשש".
הימצאותו במרחבים המאופיינים בוודאות מוחלטת יוצרת אצלו צורך מיידי במנגנוני הגנה ובשמירה על ערנות מוגברת.
למרות המטען הכבד, שוקן מדגיש כי היכולת שלו להרפות מהחרדות היא זו שאפשרה לו לבנות את חייו האישיים, להקים משפחה ולשמור על סקרנות כנה כלפי דרכי חיים של אחרים. "אפשר לעצמי למצוא את הטוב ולהשתכנע. אני חושב שבזכות היכולת הזו, הצלחתי להקים משפחה ולהיות בזוגיות. היציאה שלי למסע, מתאפשרת בגלל שהחרדה ירדה ואני מוכן להתנסות, להקשיב, ולבחון באמת דברים לעומק. אני באמת רוצה להשתכנע".
הרצון שלו להשתכנע אינו נובע מלחץ חיצוני, אלא מצורך פנימי עמוק להבין את מקור הטוב של זולתו. אני רואה אנשים שיש להם משהו שמשכנע אותם, שיש להם משהו טוב, ואני רוצה לראות מה זה הטוב הזה. אני סקרן"
אחד האלמנטים המרשימים אותם פוגש שוקן במפגשיו עם המשפחות הדתיות הוא מוסד החניכה המשפחתי, המעבר הבין-דורי המתרחש סביב שולחן השבת ובבתי הכנסת. "החניכה של אב לבן זה דבר שאני מאוד נפתח אליו ורואה אותו, גם בתור אבא וגם כשאני מבקר בית הכנסת וכשאני פוגש משפחות בסעודות שבת. אני חושב שזה חסר במקום שממנו אני מגיע. יש שם חניכה אחרת", הוא מציין.
הפחד מפני חציית הקווים המוחלטת קיים, לדבריו, בשני צידי המתרס החברתי בישראל. שוקן מתאר את התגובות שהוא מקבל מסביבתו הקרובה ומאנשים הפוגשים את יצירתו. "בצד אחד חוששים תמיד שחזרתי בתשובה ואומרים 'אוי ואבוי'. אבל למה? מה מסוכן בקונספט של לחזור בתשובה? למה זה נתפס כסכנה? כשלא מכירים אז אתה מפחד. אני רואה את זה בתגובות לפודקאסטים ולסרטונים שאנחנו מעלים".
התגלית המפתיעה ביותר עבור שוקן לאורך מסעו בנבכי המסורת קשורה למקומו של הרגש המרכזי ביותר ביחסים האנושיים - האהבה. "ההפתעה הכי גדולה שלי במפגש עם היהדות באופן הזה במסע שלי, זה הקשר של היהדות לאהבה. איך אהבה היא מושג ששזור בתוך כל הסיפור הזה מכל הכיוונים. אני חושב שאם אנחנו מתמקדים בזה, אם אנחנו זוכרים לאהוב, לפעול מתוך אהבה וגם לשים גבול ולהתווכח מתוך אהבה, זה המפתח. זה מתחיל קודם כל בבית ומשם יוצא למקומות נוספים".
שוקן מדגיש כי השאיפה לשלום ולפעולה מתוך אהבה צריכה להישאר המצפן המרכזי בכל תחומי החיים, גם בעת עימות או הפעלת כוח מגן, משימה שלדבריו מלווה בקושי עצום ובסכנת התכנסות לעמדות קשיחות ומפלגות. "שלא יתפרש שאני באווירה של לתת את הלחי. אני מבין את הסיפור על כל המורכבות שלו".
הוא מזהה את הפחד כמנוע המרכזי המנהל את שני הקצוות הקיצוניים של החברה הישראלית, פחד המונע פתיחות למורכבות ופגישה אמיתית עם תכנים ודעות שונות. "אנחנו צריכים לעורר את האפשרות להסתכל על זה בלי לפחד מזה".