שרון מהממת. היא נראית טוב, מטופחת, נאה. עובדת כבר מספר שנים כאחות בבית חולים, עם קביעות. יש לה משפחה תומכת ואוהבת, יש לה חברות טובות, גרה בדירת שותפות וסה"כ סבבה.
במערכת שבועית היא שיבצה לעצמה חוג קרמיקה, שיעור תורני אחד וקבוצת ריצה. היא אוהבת לטייל עם חברות, ומצליחה להכניס את זה בלו"ז מדי פעם. חמודה ממש, השותפות מסתדרות איתה, החברות אוהבות אותה, במחלקה מרוצים ממנה, אחיינים שלה עפים עליה!
ולעומת כל אלה - העניין הזוגי תקוע. תקוע! היא בת 31 ואף פעם לא היה לה קשר רציני ממש. יש התחלות. יש דברים שנראה שמתחילים לזרום לכיוון. ותמיד זה נתקע. ולא ברור למה. דווקא הצעות ממש רלוונטיות. אז למה זה לא הולך?
אני מבקשת ממנה לספר לי על קשרים משמעותיים שהיו לה.
שרון מספרת על צור, בחור שהיא יצאה איתו חודש וחצי די מזמן, לפני המלחמה. הוא בן-דוד של חברה שלה, והיא ממש שמחה לקבל את ההצעה הזו, שנשמעה מתאימה מבחינה תורנית, ובסגנון של מה שהיא מחפשת, כולל תחומי עניין משותפים. באמת הלך די טוב, התקשורת זרמה, היה כיף. באיזשהו שלב היא שמה לב שהקשר קצת משתלט לה על הלו"ז. באופן כללי בכיף מבחינתה, היא מאוד משקיענית, כי חשוב לה להתחתן. אבל עלתה תחושה לא נוחה, שתמיד היא! תמיד היא נוסעת אליו. אמנם מתבקש, כי הוא בלי רכב, אבל תמיד?
ופעם הוא רצה לקבוע ביום שחברה הזמינה אותה ליום הולדת, אז היא העדיפה שלא. אבל לא היה יום אחר, כי בהמשך השבוע הוא קבע ללמוד למבחן עם חברים, אז היא הפסידה את יום ההולדת. באסה. ואחר כך היו עוד כמה כאלה, והיא הרגישה שזה תמיד על חשבונה בסוף.
היא לא מתקטננת בדרך כלל, אבל התחיל להיות מעיק, ובסוף הוא חתך. היא ממש מבינה את זה, האווירה כבר נהייתה לא נעימה. קצת באשמתה... היא התבאסה שהסתיים, לדעתה היה פה פוטנציאל טוב. אבל באיזשהו מקום הייתה לה הקלה. להרגיש שוב שהזמן שלה ברשותה, ובלי נסיעות...
די מהר אחר כך היא הכירה את גלעד, מאפליקציה, שהיה נראה מתאים. ובאמת היה מתאים! עדין ואידיאליסט. הם היו חודשיים ביחד בערך, ומשהו שם לא זרם. הוא דווקא בא לקראתה, והתחשב, אף פעם לא התעקש. אבל היה קצת אדיש, לא באמת נפתח. שרון הרגישה שהיא לא יודעת מה הוא רוצה, מה הוא מעדיף, מה הוא חושב. הוא לא באמת הביא את עצמו עד הסוף.
זה הפריע לה, והיא דיברה איתו על זה, ואז נוצר טיפה ריחוק. הוא לא כעס, אבל היתה תחושה של דשדוש. והיא הבינה שזה דועך ואז חתכה. מאז היו כמה דייטים, לא יובש, אבל גם לא משהו רציני.
בתור מאמנת למציאת זוגיות חשוב לי קודם כל לקרוא את המציאות, להבין, ולשקף את הנתונים שעולים. הסתכלתי על שני הקשרים ששרון שיתפה, שני סיפורים. האם יש קשר ביניהם? איזושהי חוקיות?
ראיתי בסיפורים האלה מטוטלת שנעה בין שני קצוות. בקשר הראשון, עם צור - שרון תמיד וויתרה. כשהפריע לה שהיא תמיד נוסעת אליו - לא הרגישה בנוח לשנות, ואפילו לא ביקשה. גם כשהצליחה לבקש ממנו להתחשב בה, כמו ביום הולדת של החברה, לא הצליחה להתעקש עד הסוף. אולי פחדה לריב, אולי חששה שייפול עליו יותר מדי והוא לא ירצה, אולי היא ניסתה שיהיה כמה שיותר נעים. בשורה תחתונה: היא לא באמת הצליחה להביא את עצמה.
על רקע זה הקשר עם גלעד היה לה בדיוק במקום. כי היא יכלה להביא את עצמה עד הסוף! הוא אף פעם לא רב איתה, לא דרש ממנה, לא כעס עליה, ניסה ללכת לקראתה ולהיות בסדר עם כל מה שהיא אומרת ומבקשת. הוא אף פעם לא ביקש, אז היא לא הרגישה שזה על חשבונו, והיה לה ממש נוח להביא את עצמה ואת הרצונות שלה.
אפשר להגיד שבקשר הראשון, עם צור, שרון פעלה ממקום של ריצוי. לְרַצּוֹת אותו, לא להתווכח, לשמור על אווירה נעימה, לעשות לו טוב, להיזהר לא להכביד. היא אמנם התבאסה כשהוא חתך, אבל קלטה שלא היה לה טוב, ונשמה לרווחה בסוף כשהרגישה שהזמן שלה חוזר לידיים שלה... לכן אחר כך המשיכה להתקדם לקשר משמעותי רק כשהרגישה שהיא מצליחה להביא את עצמה ולהיות היא, כמו שקרה עם גלעד.
אבל מה איפשר לזה לקרות עם גלעד? שהוא היה קצת אדיש. הוא לא ממש הביא את עצמו, אז הבמה הייתה כולה שלה. אז אמנם בשני הקשרים הקושי הפוך, אבל נבע מאותה נקודה: לשרון קשה להביא את עצמה ולעמוד על שלה. ככה הבנתי, ושרון הזדהתה עם התובנות שלי. הרגישה שזה היא, בדיוק מה שעבר עליה.
למה שמונע משרון ליצור קשר בריא אפשר לקרוא "ריצוי". הריצוי מגיע הרבה פעמים ממקום מאוד טוב. אידיאליסטי. אנשים מרצים הם הרבה פעמים רגישים לסביבה, אכפתיים, אחראיים. אנשים באמת טובים, שרוצים טוב. שמים לב למי שסביבם, מכבדים כל אחד. חשוב להם שכל קול יישמע, שתהיה אווירה נעימה, שיהיה טוב. למען זה הם מוכנים לוותר על האינטרסים שלהם, הרצונות והצרכים שלהם. האם זה טוב? בגדול כן. אבל במקביל גם מזמן מורכבויות שמקשות על יצירת קשר, כמו מה שקרה לשרון.
שרון היא באמת אידיאליסטית. אחראית, רגישה, אכפתית. תמיד עוזרת, תמיד חושבת איפה צריך אותה. והיא אוטומטית כזאת גם בקשר זוגי: לוקחת אחריות, משקיעה, מתמסרת. אם צור חשוב לה, והקשר חשוב לה, היא מוכנה לעשות בשבילם כל כך הרבה, גם כשזה בא על חשבונה. היא לוקחת אחריות ונשאבת. כשהיא כל כולה בשביל בן הזוג ובשביל הקשר - הרצון שלה והצרכים שלה, מעט לא באים לידי ביטוי. הקול שלה לא נשמע.
קשר זוגי כזה, שבו יש צד אחד מאוד דומיננטי, והצד השני כמעט לא בא לידי ביטוי - הוא לא קשר מאוזן. הוא לא קשר בריא. לפעמים דווקא הצד הדומיננטי חותך, כי הוא לא מרגיש שיש לו פרטנר. במקרה של שרון, אפשר להניח שאם צור לא היה חותך - בסוף היא הייתה חותכת, כי לא היה לה טוב.
לעומת זאת, יש מצבים שהצד המרצה לא מרגיש קושי. יש בנות ובנים שמשקיעים, נותנים, עוטפים, מתמסרים, זה גורם להם הרגשה טובה. מוריה, שפגשתי בעבר, היא כזאת. כולה לב, נתינה והתמסרות. תמיד בנתינה. בגיל 35 עדיין היתה רווקה, למרות שכולם סביבה היו בטוחים שהיא תתחתן ראשונה! אז מה קרה?
כל הקשרים של מוריה הסתיימו אחרי דייט אחד, שניים, גג שלושה. תמיד היו לה סיבות לפסול. המשותף לכולם היה שהיא לא באמת נתנה צ'אנס, וסיימה את זה מאוד מהר. אבל מוריה עצמה יודעת שהיא אכפתית ומשקיעה. אז מה יהיה בקשר זוגי? בתוך תוכה יש פחד קיומי מלהגיע למקום הזה, לאבד את עצמה. להיות כל כולה בשביל אחרים, בלי טיפת עצמיות שלה. ובלי שהיא מרגישה, בלי שהיא מבינה למה - הפחד הזה הורס לה את הקשרים, ולא נותן לה להתקדם.
אם נגיד למוריה, או לשרון: "תביאי את עצמך לקשר, אל תחששי להביע את עצמך, תדאגי לעצמך!" זה כמובן לא יהיה יעיל. כשאדם מכריח את עצמו להתנהג בצורה שלא טבעית לו - זה בדרך כלל לא מקדם, אלא להיפך, תוקע.
אז מה עושים?
אחרי שהבנו את הקושי - ננסה להבין את העומק של הדברים. למה חשוב לה (לשרון או למוריה) להיות מרצה. במקרה של ריצוי, השורש קשור הרבה פעמים לערכים ואמונות בהקשר של אחריות אישית, דאגה לאחר וכלל קודם לפרט.
מצד אחד יש כאן ערכים חשובים, שהיא באמת לא רוצה לוותר עליהם או לשנות אותם. ומצד שני יש גם פחד גדול ששומר עליה לא לאבד את עצמה. כשאנחנו מבינים שזה העניין - אנחנו יכולים ליצור עוגנים שיאפשרו לכל אחת מהן להרגיש מספיק בטוחה ומוגנת, והפחד יהפוך להיות מיותר. שהיא תוכל לסמוך על עצמה שהיא תהיה בסדר. כשהיא תרגיש בטוחה להתקדם בקשר - הפחד לא יפריע ולא יחסום.
עוגנים כאלה יאפשרו לשרון לשים לב לצרכים שלה. לזהות אותם. ללמוד לראות גם את עצמה. היא לא תפסיק לראות את האחר, להתחשב ולקחת אחריות. היא עדיין תהיה אכפתית ורגישה. אבל ביחד עם זה, ננסה לזהות מה ייתן לה ביטחון שגם הצרכים שלה יקבלו מקום.
בדרך כלל נעדיף לבנות עוגנים כאלה מחוץ לזוגיות: בעבודה, עם חברות, במשפחה. ואחר כך ליישם את זה גם בקשר זוגי. העוגנים מתחילים בדרך כלל ביכולת לשים לב לקולות נוספים שעולים בתוכה - לצרכים ולרצונות שלה. אחרי שמזהים את הקולות האלה - לאט לאט לומדים לתת להם מקום, איפה נכון להקשיב לעצמך ואיפה לא.
אצל מוריה זה קרה כמו קסם. היא למדה לשמוע את הקולות הנוספים בתוכה ולתת להם מקום, ולמדה שכשהיא נותנת מענה לצרכים שלה היא לא הופכת להיות פחות ערכית או פחות אידיאליסטית. באופן מיידי התחילו להיות לה קשרים ארוכים יותר, והיא די מהר התחתנה. שרון עדיין בתהליך הזה, ממש בתחילתו.
ראינו שריצוי יכול להשתקף בצורות שונות בקשר: בחוסר יכולת להביא את עצמך לידי ביטוי, או בבחירה של קשר דווקא עם מי שלא מביא את עצמו לידי ביטוי. ולפעמים זה אפילו לא מורגש בקשר, כי הפחד להיעלם לא נותן לקשר להתממש. כמובן, לא תמיד ריצוי מונע את מימוש הזוגיות.
אבל אם אנחנו מזהים קיום של ריצוי שמפריע ליצירת קשר - בהחלט אפשר להתמודד עם זה. לא מתוך וויתור על אמונות וערכים, אלא מתוך יצירת עוגנים שישמרו מפני הריצוי, במקביל לאותם אמונות וערכים. בהצלחה!
הצעד הראשון בדרך לחופה מתחיל הרבה פעמים בהבנה פשוטה של המנגנונים הפנימיים שלנו. גאולה מילס, מאמנת רגשית למציאת זוגיות, היא חלק מנבחרת המומחים של פרויקט 252. כאן לא מחלקים סיסמאות באוויר, אלא עושים עבודה אמיתית, יומיומית ובגובה העיניים כדי לשחרר את התקיעויות שלנו. יש עוד המון כלים ותובנות שכדאי לגלות על עצמנו בדרך לקשר הבא.
עוד לא הצטרפתם לפרויקט 252? מכאן מצטרפים >>