לאן נעלמה המילה “אנחנו"?
מאת: בועז ליברמן
בשבוע שעבר פגשתי לוחם מילואים. אחד מאלפים. הוא כבר עבר מאות ימי שירות מאז פרוץ המלחמה. עסק קטן שהתקשה לשרוד, משפחה שמחכה בבית, ילדים שרואים אותו פחות ממה שהיו רוצים. הוא לא התלונן. להפך. הוא דיבר על המדינה, על החברים, על האחריות.
כשנפרדנו, חשבתי לעצמי כמה מוזרה היא החברה הישראלית.
מצד אחד, מעולם לא ראיתי כאן כל כך הרבה הקרבה. אנשים עוזבים הכול ומתייצבים. בעלי עסקים, סטודנטים, הורים לילדים קטנים, אנשי הייטק, נהגים, מורים ורופאים. החברה הישראלית גילתה מחדש את יכולתה להתלכד ברגעי מבחן.
ומצד שני, נדמה שבכל פעם שאנחנו מתרחקים מעט מהחזית, אנחנו חוזרים במהירות לשפה הישנה. שפת המחנות. שפת החשבונות. שפת ה"אנחנו" וה"הם".
דווקא בתקופה כזו אני מוצא את עצמי מתגעגע למילה אחת פשוטה: אנחנו. לא כמילה פוליטית. לא כסיסמה. כתודעת יסוד. כי בסופו של דבר, מדינת ישראל היא נס היסטורי שלא היה אמור להתקיים. אוסף גלויות, עדות, אמונות, תפיסות עולם ואורחות חיים שהתכנסו לכדי סיפור משותף אחד. מעולם לא היינו אחידים. גם לא נועדנו להיות כאלה.
הכוח שלנו לא נבע מהסכמה מלאה. הוא נבע מההבנה שאנחנו חולקים גורל משותף. כשהייתי ילד, עוד היה מקובל לדבר על “כור ההיתוך". היום המושג הזה כמעט נעלם מהשיח הציבורי, ובצדק. איש אינו רוצה למחוק זהויות, מסורות או קהילות. אבל נדמה שבדרך איבדנו גם משהו אחר. את ההבנה שאפשר להיות שונים מאוד ועדיין להרגיש שייכים לאותו בית.
זו גם הסיבה שהוויכוח סביב סוגיית הגיוס מטריד כל כך הרבה ישראלים. לא רק בגלל הצבא. לא רק בגלל הביטחון. אלא משום שמתחת לוויכוח המשפטי והפוליטי מסתתרת שאלה עמוקה הרבה יותר:
האם כולנו עדיין רואים את עצמנו שותפים לאותו סיפור? הרי מדינה יהודית ודמוקרטית אינה יכולה להתקיים רק מכוח זכויות. היא מתקיימת גם מכוח חובות. לא מתוך כפייה, אלא מתוך תחושת אחריות הדדית.
האמת היא שרוב הישראלים מבינים זאת היטב. הם אינם מחפשים אחידות. הם מחפשים הוגנות. הם אינם דורשים שכולם יחיו אותו דבר. הם מבקשים שכל אחד יישא חלק כלשהו באחריות לקיומו של הבית המשותף.
בשנה האחרונה ביקרתי בבסיסים, פגשתי משפחות שכולות, שוחחתי עם אנשי מילואים ועם הורים לחיילים. למרות כל הכאב, שמעתי מהם שוב ושוב את אותה בקשה. לא נקמה. לא כעס. לא פוליטיקה. רק רצון לדעת שהמאמץ שהם נושאים על כתפיהם הוא מאמץ משותף.
המלחמה לימדה אותנו שיעור חשוב. כשהאויב ניצב בשער, הוא אינו מבחין בין דתי לחילוני, בין ימין לשמאל, בין תושב תל אביב לתושב יצהר. מבחינתו כולנו אותו עם. השאלה היא אם גם אנחנו זוכרים זאת.
בשנים האחרונות התרגלנו לדבר הרבה על מה שמפריד בינינו. אולי הגיע הזמן לחזור לדבר גם על מה שמחבר. כי בסופו של דבר, עתידה של ישראל לא יוכרע רק בשדות הקרב, בחדרי המשא ומתן או בקלפיות.
הוא יוכרע בשאלה אם נצליח לשמר את תחושת השותפות שעליה נבנתה המדינה מלכתחילה. את המילה “אני" קל מאוד לומר. את המילה “אנחנו" קשה הרבה יותר לחיות. אבל דווקא עכשיו, יותר מאי פעם, זהו האתגר הלאומי החשוב ביותר שלנו.
ואולי גם התקווה הגדולה ביותר שלנו. כי אם יש דבר אחד שהמלחמה הזאת הוכיחה, הוא שמתחת לכל הוויכוחים, המגזרים והמפלגות, עדיין חי כאן עם שיודע להתאחד ברגעי אמת. האתגר של 2026 אינו לגלות מחדש את הכוח הזה. האתגר הוא לשמור עליו גם כשהתותחים שותקים.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי מומחה בניהול משברים