רצח יהודה שרמן הי"ד בשיפולי רכס חומש נפל כרעם ביום בהיר על אנשי הגבעות והחוות. הנער החייכן והמסור שהקדיש את חייו לכיבושה של הארץ נפל חלל על משמרתו. כבר בטרם התקיימה הלוויה היה ברור לכולם: האחיזה היהודית בארץ שניסה האויב לערער - תחוזק שבעתיים, ובקרוב מאוד.
בכל גזרה ביהודה ושומרון חשו תושבי ההתיישבות החלוצית צורך עז לנקוט בתגובה בשטח, לפרוץ קדימה עוד יותר אל המרחבים שנותרו ריקים עד כה. מבצע התיישבות נרחב צמח ונרקם מלמטה, לקיים את צוואתו הבלתי כתובה של יהודה הי"ד - התיישבות ללא מורא בכל חלק בארץ ישראל, בדגש על שטחי אוסלו. עוד בימי השבעה יצא המבצע לדרך. חמש נקודות נדקרו במפה והגרעינים היו מוכנים לעלייה בחצות הלילה. סיורי עומק כבר בוצעו, עגלות הציוד היו מוכנות ועשרות בחורים ומשפחות חיכו לאור ירוק.
את הצעד המתבקש של חיזוק ההתיישבות בתגובה לפיגוע הקשה לא קיבלו כולם ברור חיובי למרבה הצער. אלוף פיקוד המרכז אבי בלוט ומפקד האוגדה קובי הלר שנחשפו לתוכניות נעמדו בתגובה על הרגליים האחוריות כדי למנוע את מבצע ההיאחזות. כוחות עצומים הוקפצו, חלקם רכובים על גבי רייזרים ורכבי שטח, שהמתינו לפעילים בכמה מהנקודות המתוכננות. איומים חריפים בהחרמות נשקים או סנקציות אחרות שוגרו לכל מי שהיה מעורב בתכנון המבצע ופינויים מהירים ואלימים בוצעו עוד באותו יום. המערכת כולה מתחה את עצמה לתצוגת תכלית ברורה וחדה: לא נכיל שום התיישבות פורצת דרך מחוץ לגבולות אוסלו העדכניים או אלו הסמוכים אליהם.
שלושה מגרעיני ההתיישבות שהופתעו מהתגובה הדורסנית של מערכת הביטחון, נבהלו ובחרו לקחת צעד אחורה כדי להמתין לשעת כושר אחרת. שתי נקודות התיישבות בלבד נותרו בשטח שתושביהן החליטו להמשיך להיאחז בקרקע ויהי מה. "כוכב יהודה" בין אפרת לתקוע בגוש עציון ו"שאגת יהודה" בצפון מזרח השומרון, בין ההרים בזק וגדיר. מאז הפכו שתיהן לסמל לעקשנות והתמדה. בגרף נתוני ההרס החודשיים הן מככבות בראש הרשימה ומתמודדות עם מספר פינויים בלתי נתפס, אך המשימה שלקחו על שכמם לקיים את צוואתו של יהודה שרמן הי"ד עומדת לנגד עיניהם גם ברגעים שהאור טרם נצפה בקצה המנהרה.
ככל שהולכים ומתקרבים אליה הולך הנוף ומשנה את פניו. הכביש שמתפתל בין העמקים הצחיחים של בקעת הירדן, הולך וחודר אל תוככי ההרים שמקיפים אותו משני צידיו. חורש טבעי, הרבה יותר חקלאות ומרעה ופסגות הרים שמהוות גבול טופוגרפי שחוצץ בין בקעת הירדן לשומרון.
כאן, בנקודה הזו שמחברת בין הגזרות, שוכנת חוות שאגת יהודה הצעירה. בשביל להגיע לכאן תצטרכו להצפין שעה לפחות בכביש אלון עד לצומת משכיות, לפנות שמאלה לכביש אספלט משובש, להמשיך עוד 10 דקות אחרי בא"ח חשמונאים ופילבוקס תייסיר ואז לעבור לנסיעת שטח של רבע שעה נוספת. רק לפני עשורים בודדים עוד יכלו תושבי גב ההר לחצות את שכם בדקות ספורות, לעבור על פני עיינות בידן ומחנה פארעה ולצאת בצפון הבקעה בואכה טובאס בחצי מהזמן.
הסכמי אוסלו טרפו את הכל והשטח הפך לקן טרור שורץ מרצחים. את המצב הזה בדיוק באו לשנות חברי הגרעין. רק בחודש מאי האחרון, למניינם, החריבה מערכת הביטחון בהוראת מח"ט מנשה מתן פלדמן את החווה לא פחות מ11 פעמים, אולם שם נשמעו השבוע נחושים מתמיד.
"עלינו לקרקע ביום הרביעי לשבעה של יהודה שרמן. כבר לפני הרצח הבנו שחייבים להקים פה נקודת התיישבות אבל חשבנו להיערך לזה בנחת ולעלות בהמשך. בהלוויה קיבלנו החלטה להסתער על זה באופן מיידי", מספר בנימין שמעון, אחד הבחורים בחווה בראיון. "הנקודה הזאת בפתח בקעת תייסיר היא באמת מפתח לכל צפון השומרון. אחרי שתקום פה חווה מבוססת יהיה אפשר בקלות להבקיע פנימה יותר, להיאחזות נח"ל עירית שנשקפת מכאן ונמצאת בלב השטח ולעומק צפון השומרון.
זה ריאלי בעיניך להיכנס באמת לכל המרחב הזה שריק כיום מישובים יהודים?
"בטח, מה השאלה", הוא יורה ללא היסוס. "יש כאן מלא שטח ריק לגמרי, בלי כפרים ובקושי עם כמה מבנים חקלאיים ערבים. אתה יכול להגיע עד חומש כמעט בלי כפרים שחוסמים אותך בדרך. רוב האזור נשאר בלי בנייה לאורך השנים. לפני הכל משמים, כי הארץ חיכתה לנו, אבל גם בגלל שפשוט לא היה להם למה למהר. אף אחד לא איים עליהם ומבחינתם הם פה במדינה עצמאית עם שליטה ערבית בלי שום דריסת רגל יהודית".
בשביל שמעון, הקמת החווה שזורה בקשר ההדוק שניהל עם חברו יהודה שרמן עד הירצחו, קשר שהוליד לימים את ההחלטה לסמן את האזור כיעד אסטרטגי וריאלי להבקעה. "למדתי עם יהודה בחטיבת הביניים באלון מורה ואחרי שעזבנו החברות בינינו עברה לאש קטנה. אני עברתי לחווה בהר בזק ששוכנת מצפון לנקודה שלנו כיום, ויהודה עבר ללמוד בישיבת טל שמים באיתמר. הרבה זמן בקושי דיברנו, ופתאום כשיהודה ואחיו עלו לחוות שובה ישראל ברכס אבו יזיד ליד חומש הוא יצר קשר שוב והתחלנו לדבר על בסיס קבוע. ליהודה הייתה אהבה גדולה לצפון השומרון. הוא היה מצלם לי כל הזמן סרטונים של ההרים שמפרידים בינינו, ומדבר על מעוזי השליטה האסטרטגים שחייבים לתפוס. בעיניים שלי תמיד הבקעה וצפון השומרון היו שני אזורים רחוקים מאוד, עד שלילה אחד אני והוא היינו בשמירה והבהבנו אחד לשני בפנסים שנראו בבירור בחושך מהר בזק לרכס חומש. פתאום הבנו כמה זה כל כך קרוב, וכמה זה ריאלי לייצר את החיבור הזה בין חלקי יו"ש".
את ההתנגדות העזה שנפתחה מצד מערכת הביטחון להקמת החווה איש לא חזה. "היינו בטוחים שהמערכת תבין את האירוע ותכיל את זה. אולי שיהיה פינוי אחד או שניים אבל זהו. ציפינו גם שבפיקוד יבינו את החשיבות של תגובה התיישבותית אחרי הרצח, אך זה לא ממש קרה בלשון המעטה", מתאר נועם ציון, בחור נוסף שנמנה על גרעין ההקמה של החווה. "לפני שעלינו, אפילו צה"ל בקושי הסתובב פה. הפילבוקס הצבאי בתייסיר שבו התרחש הפיגוע הקשה שהביא לנפילתם של שני לוחמים, היה מבודד במרחב וערבים חיו סביבו כבעלי הבית. מחבל הצליח להגיע בחסות החשיכה ועם שחר פתח בירי לעבר הלוחמים שהסתיים בתוצאות קשות".
"למרות המשמעות הביטחונית העצומה של הנקודה לא כולם עדיין התפכחו והבינו זאת לצערי. באחד הימים הגיע אלינו קצין צה"ל וטען שהנוכחות שלנו כאן, בקו קדמי, "מסכנת את החיילים שלו בפילבוקס". השבתי לו שאם אנחנו לא נהיה כאן, מחבלי תייסיר וטובאס יגיעו שוב לחיילים שלו שמתמגנים במגדל השמירה. רק נוכחות יהודית, צבאית ואזרחית תמנע את הפיגוע הבא".
חוסר ההכרה של חלק מהגורמים הצבאיים בחשיבותו הביטחונית של המהלך גרר עמו גם השלכות על הגרעין עצמו, אך שם יצאו דווקא מחוזקים מהגל שעבר עליהם ללא התראה. "ההתנכלות שעברנו גרמה פה לטלטלה של כמה ימים ולבירור פנימי בקרב חלק מהחברים שהתקשו להשלים עם העובדה שהמדינה שהאמינו ואהבו רודפת אותם. אבל זה היה בירור מהיר ומבורך שהשאיר אחריו בחווה גרעין קטן יותר - אך מגובש ונחוש של חבר'ה "נעולים" שהחליטו ללכת עד הסוף בכל מחיר".
"מהר מאוד גם למדנו פשוט לחיות עם המצב הזה והבנו איך השטח עובד. בהתחלה כל פינוי זה דרמה, אירוע שמטלטל אותך ושואב ממך אנרגיות גדולות. היום זה כבר לא מרגש אותנו. הולכים לנוח חצי שעה וחוזרים לבנות מחדש. גם אם יהיו עוד 100 פינויים אנחנו לא נעצור לרגע. הפינויים האלה הם סתם באסה מצד זה שהם מקשים על ביסוס המקום וקליטת משפחות, אך מעבר לזה הם לא מרגשים אף אחד.
למדנו לנהל שגרת חיים לצד שגרת ההרס. חלק מהשגרה היא סביב הפינויים, 2-3 פעמים בשבוע שאתה צריך בכל פעם להרים מחסה חדש של אוהל או ציליה גדולה, ומינימום ציוד שאתה חי איתו כדי שלא ייהרס. מעבר לזה, יש את הטיפול בעדר שיוצא כל יום למרעה לחצי מהיום לפחות, סדרי לימוד, קצת בניית טרסות כדי לייפות את המקום ותחזוקה שוטפת של הטענות מכשירי חשמל, תדלוק הגנרטור ומילוי ג'ריקנים של מים".
האתגרים עמם מתמודדים תושבי החווה הם בלתי נגמרים. פינויים חוזרים ונשנים מחד - והתקפות ערביות מאידך. אך מעל הכל ניצב אתגר לא פחות גדול: המרחק. "אנחנו במרחק של רבע שעה נסיעה בשטח מהחווה הכי קרובה - שהיא רחוקה רבע שעה נוספת מהישוב הקרוב משכיות. אנחנו משתדלים לעשות נגלה אחת ביום עם רכב למי שרוצה להגיע או לצאת אבל לפעמים חבר'ה פה גם הולכים ברגל. שעה הליכה והגעת לחווה", הוא אומר בחיוך.
יחד עם המרחק מנקודות יישוב אחרות מתעוררות בעיות נוספות שלרובנו כלל לא נמצאות בראש כדבר שיש להקדיש לו מחשבה. "אחת מההשלכות של העובדה שהאזור כולו ריק מנוכחות יהודית, היא היעדר קליטה סלולרית של חברות ישראליות. כדי לוודא שתמיד תהיה זמינות באירועים ביטחוניים הבאנו לחווה פלאפון עם סים מחברת סלולר ערבית, אבל הפלאפונים האישיים שלנו לא זמינים.
איך זה לחיות ככה חודשים בלי פלאפון? זה משהו שאצל רובנו הוא חלק מהחיים.
"זה האידיאל", צוחק ציון. "אתה חי לעצמך ושקוע כולך במה שקורה אצלך בגזרה. לנו סבבה עם זה לגמרי, אבל לאנשים מבחוץ קצת פחות", הוא מודה. "מי שמנסה להשיג אותך מסתבך עם זה. כשיש שיחה שצריך להוציא החוצה אנחנו פשוט עולים כמה מאות מטרים לראש ההר ומתחברים לקליטה סלולרית.
השטח הזה מחכה לנו כל כך הרבה שנים. הפקרנו אותו בצורה הכי הזויה שיש, ודווקא זה שאנחנו מבודדים פה ובחור עולם רק מחדד עוד יותר את החשיבות שלנו פה. צריך להביא לכאן עוד ועוד יהודים, הארץ מחכה לנו".