לא "אידיוט שימושי", אלא תלמיד הרצי"ה

בשנים האחרונות חדר לתוך השיח הימני־שמרני והדתי המושג הלא־מחמיא "אידיוט שימושי" (וברבים: "אידיוטים שימושיים").

כך הוא מוסבר בוויקיפדיה: "אידיוט שימושי הוא כינוי גנאי המתאר אדם נאיבי או בעל אמונה עיוורת, שניתן לתמרן או לנצל אותו כדי לקדם מטרה, אג'נדה פוליטית או מדינית, לרוב אג'נדה רדיקלית או אלימה מאוד, שאותו איש תמים כלל לא התכוון לקדם בצורה כה קיצונית. רוסיה השתמשה בתאוריה זו עוד בתקופתה הסובייטית. מאוחר יותר התרחבה התאוריה גם לשימוש על ידי דיקטטורות, ארגונים רדיקליים וקבוצות טרור אסלאמיסטיות".

כמו כן, נטען פעמים רבות נגד אותם "אידיוטים שימושיים" כביכול, שהם עבדים של ההגמוניה השלטת, ועמדתם החלשה נובעת מעבדותם המנטלית למי שהם רואים בו ריבון טבעי.

בתוך השיח הדתי זוכה לכינוי הזה בדרך כלל מי שאיננו מתנהל בתקיפות מספיקה נגד גורמים עוינים למיניהם. ביניהם חלק מתלמידי הרב קוק זצ"ל, שדרכם נתפסת בעיני רבים כלא תקיפה ולוחמנית דיה. אחרים אף טוענים שמשנתו סולפה והוצגה באופן סלקטיבי, מה שהוביל להוצאת דבריו מהקשרם.

כך לדוגמה נטען לאחרונה שהמשפט הידוע: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה..." (שמונה קבצים ב, צט), הפך, שלא בצדק, לסיסמה רווחת במחוזות הציונות הדתית, בעוד למעשה, הרב קוק בעצמו ידע לקבול, למחות ולהיאבק בדרכים רבות על נושאים חשובים מגוונים.

לצערי הרב, גם אם יש אמת בחלק מן הטענות האלה, הסגנון שבו הן נאמרות כלפי תלמידי חכמים הנוקטים עמדה שונה מזו של המבקרים, הוא בדרך כלל מבזה, מזלזל, נמוך ולעתים אף בריוני ואלים. כל אלה בוודאי היו רחוקים מאוד מדרכו של מרן הרב קוק זצ"ל. השבוע חל תאריך חיוני במיוחד לבירור הסוגיה החשובה הזאת.

ממעמקים

כך מסופר בספר "משמיע ישועה" ("לדמותו של הרב צבי יהודה הכהן קוק", הוצאת אור עציון התש"ע): "האוניה "אלטלנה", שנרכשה על ידי ארגון האצ"ל בצרפת, הועמסה בתחמושת ונשק רב, שהיה בהם כדי לסייע רבות במלחמה מול הערבים. מתנדבים, שרידי השואה, שהצטרפו לאצ"ל, עלו אף הם על האונייה, והתכוננו להגיע לחופי הארץ, להצטרף לצבא ולמסור את נפשם לשחרור הארץ.

"בי"ג בסיוון תש"ח, לאחר הקמת המדינה ולאחר פירוק האצ"ל והצטרפות גדודיו לצה"ל, הגיעה האונייה לחופי הארץ. לאחר משא ומתן בין ראשי האצ"ל לבין נציגי הממשלה, שלא עלה יפה, ניתן אולטימטום, ואנשי האצ"ל נדרשו להיכנע ללא תנאי ולמסור את כל כלי הנשק שעל האונייה ללא כל דיחוי לידי הצבא. מנחם בגין מפקד האצ"ל סירב לקבל את התכתיב המשפיל, ואז ניתנה פקודה לתקוף את האונייה. ראש הממשלה דוד בן גוריון פקד להפגיז את 'אלטלנה', ולהטביע אותה על הנשק שבה. כשפרצה אש באונייה, ניתנה פקודה לנוסעיה לקפוץ למים. בסופו של דבר נהרגו באירוע זה שישה עשר אנשי אצ"ל ושלושה מחיילי צה"ל.

"המקרה עורר זעם רב בישוב, והמצב היה על סף 'מלחמת אחים'. מנחם בגין, מנהיג האצ"ל, המשיך להחזיק בעמדתו, ומנע מלחמה בין פלגי העם. הוא טען שבשום מקרה, יהיו הנסיבות אשר יהיו, אין להגיע לכך שיהודי ירים יד על אחיו".

"מספר ימים (=כשבועיים) לאחר אותו מאורע נורא פרסם הרב צבי יהודה מאמר בשם 'ממעמקים' (פורסם במקור ב'הצופה', ב' בתמוז התש"ח, מובא בספר 'לנתיבות ישראל' חלק א' עמ' קכח). את המאמר פותח הרצי"ה בשני פסוקי 'מוטו' המבטאים את תחושותיו הקשות: "וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי... מַשְׁמִים בְּתוֹכָם" (יחזקאל ג, יד-טו); "וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ" (הושע ד, ב).

לדבריו, הייסורים הנוראים הללו, של הריגת אח באח, הם ככל הנראה חלק מהבירור ומהמירוק שעלינו לעבור מהעלייה ומהחזרה לארץ ישראל, "הלא נדע ונכיר את ערך מרוקם של היסורים הללו".

קמעא קמעא - לא מה שחשבתם

בהמשך דבריו פונה הרצי"ה לעסוק בחשיבות האחדות, למרות כל המשברים והסיבוכים. לדבריו, האחדות השורשית והאמונה הפנימית הישראלית תדחינה את "דלדולי הכפירה ואת רפיונות השנאה..."

וכך כותב הרצי"ה לקראת סוף דבריו: "הלא זכור נזכור כי "גם בזמן שהם עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם, אין השטן נוגע בהם" (ספרי נשא מב), ואף על גב דכולהו פלחי לעבודה זרה ואינון בשלם, דינא לא שליט עלייהו" (=ואף על פי שכולם עובדים לעבודה זרה והם בשלום, הדין לא שולט עליהם) (זהר מקץ ר, ב).

לדבריו של הרצי"ה שראו אור השבוע לפני 78 שנים, קדם חלום, שתוכנו נכתב בספר "אור לנתיבתי" (עמ' של"ג): "ביום חמישי ראש חודש תמוז תש"ח, קמתי בבוקר עם בירור (בהרהור שלפני ברכת התורה שהיה נמשך מאליו מתוך דברי החלום) מה שאמרתי בחלומי על מאמר חז"ל שגאולתם של ישראל היא קמעא קמעא, שיש לו המובן" וכו'. הרעיון שאליו מתכוון הרצי"ה מופיע בספר הזה בפסקה לב (כמה סמלי...) שכותרתה: "גאולתן של ישראל".

כך היא גאולתן של ישראל

הרצי"ה מביא את דברי הירושלמי הידועים (ברכות א, א), אך מעניק להם פרשנות חדשנית מפתיעה ומקורית: "כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא מנצנצת היא רבה והולכת. קמעא קמעא יש לו המובן של קמיע, שיש בקמיע בפעולות המקושר והמכוסה ומוסתר בה צירופי שמות, שמצטרפים מכתובים שונים שבתורה נביאים וכתובים, וכל אחד מהם הלא יש בו ענין אלהי מיוחד, שמופיע כשהוא כסדרו, אבל ערך מיוחד יש להם דווקא בשינויי הרכבותיהם וצירופיהם כמו שהם בקמיע, שכאילו מתחלקים בהם לחלקים ושברים מעורבבים ומתחברים בסדר משונה ומיוחד ומחודש, המגלה דרך מעגלי הנתיבות הללו את מפלאות הארותיהם ופעליהם, וכן הוא במהלך הגאולה ובחלקי השמות האלהיים וצירופיהם הרכביהם והופעותיהם הנפלאות וסדורי חלקיהם עד השתלמות כל עניינם השלם ממקור אחדותם, בכל אמתתה ותפארתה".

נדמה לי, שמשמעות דברי הרצי"ה היא שעבודת הצדיקים, כאשר הם רואים לפניהם מציאות שבורה, מעורבבת ולא פתורה, היא לעמול על הניסיון לאחד ולחבר אותה. לראות איך כל החלקים הכביכול מנותקים זה מזה, מהווים בסופו של דבר חלק מהקָמֵעַ השלם. זוהי אפוא המשימה הגדולה של הצועדים בעקבות פסקה לב - לחבר קמעא קמעא, את חלקי הקמע שבמציאות ללב האחד.

כזה היה רבנו הרצי"ה כשראה שברים ושנאה מתפרצת העלולה לשרוף את בית ישראל. וראוי דווקא בימים אלה, שבהם רבים המתוסכלים והמיואשים מהמצב הסבוך והלא פתור שבו אנו נתונים, לאמץ את אמונתו ואת גבורתו של הרצי"ה בגאולת ישראל. לא אמונה נאיבית, ולא כי חלילה היה עבד של מישהו. אלא פשוט כי כך היא גאולתן של ישראל. קמעא קמעא. לא רק כתנועה נפשית הדורשת סבלנות אלא גם ככזאת הדורשת אורך רוח במצבים שבהם שום דבר לא נראה מתאים בשום צורה.