במשך שנים החלפנו "בוקר טוב", לא יותר. אדם ישראלי שעבד בשכונה שבה אני גר, באחת מערי אירופה. מנומס, סגור, שומר מרחק. הזמנו אותו אלינו לא פעם, אך הוא תמיד סירב באדיבות והמשיך בעבודתו. כך היה, בוקר אחר בוקר, שנה אחר שנה.
ואז, לפני קצת יותר משנה, משהו השתנה. בדרכי חזרה ראיתי על פניו שמשהו מעיק עליו. לראשונה הוא עצר אותי, וביקש לדבר. מתוך דמעות סיפר שנולד לו בן. הילד התחיל לדבר, אך לא הוציא מפיו אף מילה בעברית. וכשהוא מנסה לדבר עם סבו וסבתו בארץ, אין להם שפה משותפת. שתיקה בין סב לנכד.
לפני פסח, סיפר, חזר הילד מהגן עם סיפור הולדתו של אותו האיש. וזה שבר אותו. "מה אני מעביר לבן שלי?", אמר. "מה הזהות שלו? אני חי כאן, בנוחות, מנותק מהכול. תמיד חשבתי שזו שלווה. ופתאום הבנתי שהניתוק הזה לא נתן לי שקט. הוא ניתק אותי מעצמי, מהמשפחה, מהשורשים. אני הולך בעולם בלי קרקע מתחת לרגליים."
הוא נגע במשהו. וברגע שנגע, צמא.
בפרשת השבוע, חוקת, מופיעה הפרשה שעליה אמר שלמה המלך, החכם מכל אדם, שחכמתו אינה מגיעה אליה: פרשת פרה אדומה.
הפרה מטהרת את הטמא, ובאותה נשימה מטמאת את הטהור העוסק בה. אותו אפר, אותם מים, פועלים בשני כיוונים מנוגדים. החכם מכל אדם הביט בכך ואמר: עד כאן.
ואולי דווקא העמידה הזו היא החוכמה. כי יש בחיי האדם דברים שאינם נכנעים להיגיון, ואינם אמורים להיכנע לו.
אם נביט במה שהפרה באה לטהר, נגלה שמדובר במגע עם המוות. מי שנגע במת נטמא, לא משום שחטא, אלא משום שהיה במקום שבו החיים נגעו בקצה שלהם. זו אינה אשמה. זו עדות. עדות לכך שהיית קרוב מספיק כדי לחוש את הסוף.
ומי מאיתנו לא נגע בשנתיים האחרונות?
אין צורך לפרט. כל אחד יודע בתוכו במה נגע, מה נשא, ומה ראה שלא ביקש לראות. ואז משהו זז. שאלה ישנה, שהייתה קבורה עמוק, עלתה אל פני השטח: מה אני באמת? למה אני שייך? מה יישאר אחריי?
אין זה מקרה. זו בדיוק הנקודה שאליה מכוונת פרשת פרה אדומה. דווקא המגע במוות הוא שמעורר את הצורך בטהרה. אדם שחייו זורמים על מי מנוחות אינו שואל שאלות גדולות. רק מי שנגע בקצה מתחיל לחפש את המים. הגנן בבניין שלנו לא חיפש זהות בשנות השלווה. הוא חיפש אותה כשהקרקע רעדה.
אך כאן טמון הסוד המאתגר של הפרה. את הטהרה הזו אי אפשר לעשות לבד. אדם טמא אינו יכול להזות על עצמו. תמיד צריך אדם אחר, שעומד מבחוץ, אוחז במים ובא אליו. הצימאון מתעורר מבפנים, אך המים מגיעים תמיד מבחוץ.
היום הוא ג' בתמוז. ימלאו שלושים ושתיים שנה להסתלקותו של הרבי מליובאוויטש. כל מפעל חייו היה תשובה אחת ארוכה לשאלה הזו: מי מביא את המים, ולמי?
בדור שכולו ספר אבדות, הרבי סירב לספור אבדות. כששאלו אותו פעם כיצד אינו מתעייף מלעמוד שעות ולקבל את פניהם של אלפים, השיב: "כשסופרים את היהלומים שלך, לא מתעייפים." לא הייתה זו אמרה נחמדה. זו הייתה הצהרה נגד תפיסת עולם שלמה. כולם ראו שרידים, הוא ראה יהלומים. כולם ראו מי שאבד, הוא ראה מי שטרם נמצא.
ומכאן נבע המעשה הנועז ביותר שלו. הוא הפך את הסדר. הוא לא חיכה שהיהודי הרחוק יחזור, יתחרט, ייטהר ורק אז יתקבל. הוא שלח את שלוחיו אל מי שנגע במוות הרוחני הרחוק ביותר, אל מי שכבר לא זכר שהוא יהודי, והגיש לו את המים שם, במקום שבו הוא עומד. בלי תוכחה, בלי תנאים, במגע ובחיבור אוהב, ללא תנאי.
שלושים ושתיים שנה לאחר מכן, מפעל השליחות לא נחלש, אלא רק הכפיל את עצמו. אלפי שלוחים פועלים בכל קצוות תבל. וזו ההוכחה לדבריו: פרה אדומה אינה דורשת שתיטהר תחילה כדי שיגיעו אליך. היא דורשת שמישהו יגיע.
הנביא ישעיהו קרא להם בשם: "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים." לא הרשעים, לא הבוגדים, אלא האובדים. אלה שנגרפו כל כך רחוק, עד ששכחו שיש דרך חזרה. והנבואה היא שהם יבואו, לא משום שירדפו אותם, אלא משום שמישהו ילך לחפש אותם.
אשור של ימינו אינה מדבר רחוק. היא לונדון, ברלין וניו יורק. מצרים של ימינו אינה בית עבדים. היא הנוחות שלחשה לדור שלם של ישראלים שאפשר להיות יהודי בלי שורש, בלי זיכרון ובלי שייכות. וזו בדיוק המצרים שבה חי הגנן שלנו, עד שיום אחד גילה שהנוחות לא העניקה לו שלווה, אלא נטלה ממנו את עצמו.
גיץ שאין מי שיטפח אותו, לבסוף כבה.
זו הנקודה שבה השאלה חוזרת אל כל אחד מאיתנו. הצימאון התעורר. הוא כבר כאן, בארץ ובעולם, ברחוק ובקרוב. אבל הטהרה, לימדה אותנו פרשת פרה אדומה, אינה מגיעה מעצמה. צריך מישהו שיקום, יאחז במים וילך.
באותו בוקר, מול הדמעות, הבנתי שהגנן לא חיכה לי שנים מתוך אדישות. הוא חיכה שמישהו יראה אותו. הרבי הבין זאת לפני כולנו, ולכן לא חיכה שהדור יהיה ראוי, אלא יצא אליו.
ג' בתמוז אינו רק יום זיכרון לאיש אחד. הוא שאלה המופנית אל כל מי שאכפת לו מעם ישראל: מי מאיתנו יקום וילך אל האובדים, ומי יוסיף לקוות שימצאו את הדרך לבדם?
הכותב הוא יו"ר ארגון ICE, קהילות ישראליות באירופה