'אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן [במדבר כא, יז].
פלא שטרם קראו לשבת חקת - 'שבת שירת הבאר'...
'שירת-הבאר' היא השירה השלישית אם סופרים את שירת אדם הראשון ששר 'מזמור שיר ליום השבת', ואת שירת-הים ששרו משה ובני-ישראל. אך לשירת-הבאר יש ייחוד משלה. בשירת הים שרו משה ובני-ישראל, מנהיגם של ישראל ניצח אז על השירה, ואילו כאן בפרשתנו, ההתעוררות הינה עממית וספונטנית, לשיר ולהודות על הנס, ללא כל צורך בניצוחו ובהכוונתו של המנהיג וגדול הנביאים משה-רבנו.
כשם שעם-ישראל עומד להיכנס לארץ-ישראל ללא באר מרים, ללא המן וללא ענני הכבוד, ועם כניסתו לארץ ידאג לכל בעמל כפיו, כך, אל לו לחשוש מהסתלקות שניים ממנהגיו בפרשה. 'אז ישיר ישראל', גם ללא המנהיג משה למרות שמשה עדיין חי, שלא כאחיו ואחותו. זוהי הכנה לקראת הכניסה לארץ, לקראת הנהגה טבעית, מתוך הבנה וידיעה שרצון ה' הוא בהצלחה בדרך הטבע, שאין כל הבדל בינה לבין הצלחה ניסית [כדברי הרמב"ן בסוף פרשת בא]. גם עליה צריך להודות, גם עליה נכון ש'ישיר ישראל'.
המהר"ל בגור-אריה פירש על משה-רבנו בשירת הים, שכדברי רש"י, עלה בלבו שישיר שירה, היינו, שהשירה פורצת מהלב כאשר הלב עולה על גדותיו באהבה ובשמחה. שמעתי ממו"ר הגר"א וייס שליט"א, שחסידים מספרים על הצדיק רבי אורי מסטרעליסק שאמר לזקני חסידיו לפני מותו, שיש באוקראינה צדיק צעיר קדוש ונשגב.
לאחר שנפטר, ראו בכך כעין צוואה, והלכו לתור אחריו, עד שהגיעו לצדיק ר' ישראל מרוז'ין, ובקשו ממנו שיהיה רבם. ענה להם הצדיק, 'בתנאי שתקבלו עליכם מנהג המקום ותתפללו בשקט כמנהג רוז'ין ולא כמנהג רבכם שהתפלל עמכם בהתפעלות עצומה, תוך מחיאות כפיים וזעקה. סברו וקבלו. ואולם השבת הראשונה במחיצתו הייתה שבת-שירה, והחסידים לא יכלו לשלוט בעוז רגשותיהם, התחילו לרקוע ברגליהם, למחוא כפיים ולשיר בקול גדול. במוצאי-שבת נכנסו לרבי בבושת פנים לבקשת סליחה ומחילה. אך הרבי הפתיע אותם באומרו: 'הבטחתם לא למחוא כפיים, אבל כאשר הכפיים מוחאות כף לכף מעצמן, על זה לא הבטחתם דבר, ואונס רחמנא פטריה'. נראה שכך היה בשירת הבאר...
אך מה היה אותו הנס שעליו שרו והודו לה'? למעשה היה זה נס בתוך נס. נאמר: 'מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי. עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה'. וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב. אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן... אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ' [במדבר כא, יג-יז].
לפי חז"ל, הנס היה במותם העקוב מדם של אויבי ישראל. והשירה נבעה מהניצחון על האויב, כפי שאירע בקריעת ים-סוף, וכפי שיקרה בשירת דבורה, אחר ניצחון ישראל את הכנענים. אף כאן, האויבים ארבו בצוקים ובנקיקים מצידי הקניון העמוק של נחל ארנון, מקום מעבר בני-ישראל. שם אירע הנס כשההרים משני צידי הקניון קרבו זה אל זה ומחצו את האויבים. גוויותיהם של אלו עלו וצפו בבאר, ועל כך נאמרה שירת-הבאר. נמצא אפוא שעל הים שרו בני-ישראל בראותם את המצרים מתים על שפת הים, ככתוב: 'וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים'. וכאן, ערב הכניסה לארץ, שרו, משראו את יד ה' ב'אשד הנחלים', ראו את דם האויב שביקש להורגם, זורם בנחלים.
אך לפי הגמרות בעירובין [נד.] ונדרים [נה.], 'אין מים אלא תורה', ושירה זו הייתה אפוא על התורה. וקשה על גישה זו, מדוע לא שרו אותה ישראל כבר מיד אחר מתן-תורה? ובנוסף מדוע נעדר משה מהשירה? הסביר אב"ד שבט-הלוי באחוזת-ברכפלד במודיעין-עילית, הגאון הרב אברהם אליהו הלוי וואזנר זצ"ל, [בנו של בעל 'שבט הלוי'], שכידוע רק אחרי ארבעים שנה עומד אדם על דעת רבו, לכן רק עתה, מ' שנה אחרי מתן-תורה עמדו ישראל על דעת משה רבם, וממילא ברורמדוע למה משה לא שר עימם.
על כל פנים מפשט הכתוב שרו על באר-המים ועל נס ניצחונם את מלכי האמורי. במכילתא דרבי ישמעאל [שמות טו,א], מונה המדרש עשרה שירי הלל ושבח לה' ששרו בעם-ישראל לאורך ההיסטוריה. ומעניין לבחון את השווה והמבדיל ביניהם. תחילה היה זה בלילה שבו יצאנו ממצרים. ליל מכת-בכורות, בשעה שאכלו את קרבן הפסח כש'מָתְנֵיהֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיהֶם בְּרַגְלֵיהֶם וּמַקְלָם בְּיָדָם', מוכנים ועומדים לצאת בחיפזון מהגלות הקשה אל הגאולה. יצאו בחיפזון אך למרות זאת הספיקו לומר גם שירה, כפי שמרומז בדברי ישעיהו הנביא על העתיד החיובי הצפוי לעם-ישראל. עתיד שיביא אותם לשיר כמו ששרו בליל-פסח במצרים: "הַשִּׁיר [שתשירו בעתיד] יִהְיֶה לָכֶם, כְּ[מו אז, במצרים, ב]לֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג [הפסח]; וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל'.
השירה השנייה היא שירת הים שהזכרנו, שנאמרה על ידי משה ובני-ישראל יחדיו לאחר קריעת ים-סוף, כאשר ראו את ישועת ה' שהעביר אותם בתוך הים ביבשה והניצחון במלחמה כשפרעה וכל חילו טובעו בים.
השירה השלישית היא שירת הבאר שבפרשתנו, אותה שרים ישראל לאחר כמעט ארבעים שנה מאז שרו עם משה-רבנו, זמן קצר לפני הכניסה לארץ. שירה ספונטנית וקצרה המתארת את נפלאות ונסי הבאר וגם על נס שני ההרים שמחצו את אויביהם למוות.
השירה הרביעית היא שירת האזינו ששר משה ביום האחרון לחייו. שירה הפותחת במילים 'הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי'. בניגוד לשירת-הים ושירת-הבאר שהם שירי הודיה, שירה זו הינה שירת יחיד, שירת המנהיג, שרובה ככולה תוכחה. שירה המכילה נבואות על הצרות העתידות לבוא על עם-ישראל לאחר מותו, ועם זאת על הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין עם ה' לה'. בתורה זוהי גם השירה האחרונה.
השירה החמישית היא שוב שירת יחיד, והפעם שירת יהושע שהוביל את ישראל לארץ-ישראל, תוך ניהול מלחמות לכיבושה מידי שבעת עמי כנען שישבו בה. הקרב מול מלכֵי האמורי, החל בנס האבנים הגדולות שהושלכו מן השמים על הצבא האמורי, אך התווסף אליו הנס בו עצר יהושע את השמש ממהלכה, כאשר קרא 'שֶׁמֶשׁ, בְּגִבְעוֹן דּוֹם! וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן!'. בכך הוארכו שעות האור עד תום הקרבות. הייתה כאן עצירת שירת החמה, וכל זמן שהשמש דממה משירתה, שר יהושע שירה לה' במקומה. שוב מלחמה ושירה חברו יחדיו.
השירה השישית היא שירת דבורה וברק. דבורה כנביאה מסרה את דברי ה' לברק בן-אבינועם, המנהיג הצבאי, והביאה אותו להילחם באויב. לאחר הניצחון היא מזמינה אותו לשיר דברי שבח והלל לה' על ניצחונם הגדול. שירה זו הינה ארוכה וגם היא, כשירת האזינו, מהולה בשורות של תוכחה קשה, והפעם לאלו מבין השבטים שסירבו להילחם, אך עיקרה שירה על הניצחון במלחמה.
השירה השביעית היא שירת דוד - 'וַיְדַבֵּ֤ר דָּוִד֙ לה' אֶת־דִּבְרֵ֖י הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את בְּיוֹם֩ הִצִּ֨יל ה' אֹת֛וֹ מִכַּ֥ף כׇּל־אֹיְבָ֖יו וּמִכַּ֥ף שָׁאֽוּל'. דוד, אחר מאבקיו הרבים ומלחמותיו, אומר שירה של הכרת תודה והודיה לה', על הפעמים הרבות שה' הציל אותו במהלך חייו, גם במאבקיו עם אויב חיצוני וגם עם אויב פנימי כשאול-המלך. שוב חיבור שירה ומלחמות.
השירה השמינית היא שירת חנה - 'וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי בַּה' רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ' [שמואל א, ב,א]. שונה היא מאוד שירה זו ביחס לכל קודמותיה. זוהי שירת אם חשוכת ילדים אחר שסוף סוף זכתה לפרי בטן, הלוא הוא שמואל. מודה היא לה' - 'אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹקינוּ'. אויביה הם אויבים מבית, אלה שלעגו לה בתקופת היותה 'עקרה לא ילדה'.
השירה התשיעית היא שוב של דוד המלך - שיר חנוכת-הבית. אין זה שיר על ניצחון במלחמה אלא שיר על משאלת לבו של דוד לבנות את המקדש בירושלים. לשאיפת חייו זו חיבר את שיר חנוכת הבית, ונקראת היא על שמו משום שמסר נפשו על בנין המקדש.
במכילתא מצויינת שירתו של יהושפט כשירה התשיעית - תפילה שנשא להצלחה במלחמה מול עמון מואב ואדום. עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף - אלא אני אומר שירה - ואתה עושה, וכך היה. שוב שירה ומלחמה.
השיר העשירי הוא שיר השירים - שחובר על ידי בן דוד, שלמה-המלך. השיר ארוך מכל השירים, ואין בו כל קשר לניצחון במלחמה. כל כולו שיר אהבה, בין ה' לכנסת-ישראל, אשר עליו אמר רבי עקיבא: 'אין כל העולם כדאי כיום שנתן בו שיר-השירים לישראל, שכל הכתובים - קודש, ושיר השירים - קוֹדֵשׁ קָדָשִׁים!'.
נמצינו למדים שבשירת הבאר יצאו ישראל מגדרם ופצחו בשירה מעומק ליבם להודות לה' על הנסים הגלויים אשר ראו עיניהם. אמנם בשירת-הים נזקקו לניצוחו של משה, אך גם שם שרו שיר לה'.
תמוה אפוא ביותר כיצד כיום, העם כולו, מיראי ה' וחושבי שמו מחד ועד כל היודע קרוא וכתוב, אינו פוצה פיו בשירה ובזמרה להודות לה' על הניסים הגלויים שרואות עינינו יום יום, ועל כך שזכינו שבדורנו תתקיימנה בנו בזו אחר זו נבואות נביאינו, אחר אלפיים שנות גלותנו. ובלשונו של הרב שמואל אליהו שליט"א, הגיע העת ששפת הדור תהיה שפה נבואית.
הנבואה אמנם משכבר פסקה, אבל יכולת ההתבוננות בהתגשמות נבואות הנביאים, לא פסקה ואף הינה חובה מבורכת ובפרט בדורנו. חייבים אנו זאת ראשית לעצמנו, אך לא פחות מכך בשיח עם העולם כולו, הן מול ראשי הנצרות והן מול ראשי האסלם, כי על אפם וחמתם, בניגוד לתאוריות שלהם ושל דתותיהם, אנו נמצאים בדור של התגשמות נבואות התנ"ך אחת לאחת, הן לטוב והן למוטב.
ביתר פירוט ניתן לראות זאת בספרו הנפלא 'הנבואה'. אציין חלק מהן, ותחילה נס השרדותו של עם-ישראל כעם באלפי שנות גלות, שהיעב"ץ כותב שעולה הוא על נס יציאת-מצרים. התבוללות בגלות - 'וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם' [ויקרא כז,לח]. שממון ארצנו בעת הגלות - 'וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חׇרְבָּה' [ויקרא כו,לג] . שתי אלה התקיימו ובגדול..., אך בחלוף אלפיים שנות גלות! מתרחשים בדורנו: קיבוץ גלויות -'וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם, וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל; וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ, מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ'[ישעיהו יא,יב].
'וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [ישעיהו כז, יג]. הסכם בלפור והסכמת האומות המאוחדות - 'וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכׇל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ' [ישעיהו סב,ב] - הקמת מדינת ישראל. רצון עז להשמדת ישראל שנגוז - 'אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד' [תהלים פג]. ניצחון על כל אויבינו בכל מלחמות ישראל , מעטים מול רבים - 'וַיּ֤וֹרֶשׁ ה' מִפְּנֵיכֶ֔ם גּוֹיִ֖ם גְּדֹלִ֣ים וַעֲצוּמִ֑ים וְאַתֶּ֗ם לֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ בִּפְנֵיכֶ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ אִישׁ־אֶחָ֥ד מִכֶּ֖ם יִרְדׇּף־אָ֑לֶף כִּ֣י ה' אֱלֹקיכֶ֗ם ה֚וּא הַנִּלְחָ֣ם לָכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם' [יהושע כג,ט-י].
הגירת גויים מהארץ - 'וְנָשַׁל ה' אֱלֹקיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט' [דברים ז,כב]. 'מגן אור' לייזר, חץ, ביפרים, עוצמה טכנולוגית - 'קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא' [שופטים כ,טז]. כלכלה מנצחת בקנה מידה עולמי - 'הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־ה' וְנִגַּ֤שׁ חוֹרֵשׁ֙ בַּקֹּצֵ֔ר וְדֹרֵ֥ךְ עֲנָבִ֖ים בְּמֹשֵׁ֣ךְ הַזָּ֑רַע וְהִטִּ֤יפוּ הֶֽהָרִים֙ עָסִ֔יס וְכׇל־הַגְּבָע֖וֹת תִּתְמוֹגַֽגְנָה'... וְיָשָׁ֔בוּ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְשָׁת֖וּ אֶת־יֵינָ֑ם וְעָשׂ֣וּ גַנּ֔וֹת וְאָכְל֖וּ אֶת־פְּרִיהֶֽם'.
שפע כלכלי-
והרביתי את פרי פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם'. ישובה של ארץ ישראל - 'וְשַׁבְתִּי֮ אֶת־שְׁב֣וּת עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וּבָנ֞וּ עָרִ֤ים נְשַׁמּוֹת֙ וּנְטַעְתִּ֖ים עַל־אַדְמָתָ֑ם וְלֹ֨א יִנָּתְשׁ֜וּ ע֗וֹד מֵעַ֤ל אַדְמָתָם֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם אָמַ֖ר ה' אֱלֹקיךָ' [עמוס ט, יג-טו]. תוחלת-חיים מהגבוהות בעולם - 'וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ'[דברים ל,ה]. ומעל לכל כמות לומדי התורה ההולכת וגדלה ושכמותה לא הייתה בעם-ישראל - 'כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת־יה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים' [ישעיהו יא,ט].
מלבד 'שיר השירים' ושירו של יהושפט, את כל יתר השירים שוררו קודם שנבנה כלל המקדש בירושלים. הוי אומר שיש מקום לשירה גם קודם שזכינו לבניית המקדש. אז האם אחרי התגשמות מרבית הנבואות בדורנו, לא ראוי ונכון היה לשיר לה' שיר חדש?! כמו שאמר הנביא ישעיהו: 'שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ, יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ, אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם"?! [ישעיהו מב,י], וכדברי דוד-המלך: 'הַלְלוּיָ-הּ, שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים'?! [תהלים קמט], אתמהה.