עוד צו מילואים מתדפק על דלתות המייל, כמעט כמו ציפור המבשרת את בוא הקיץ. אלא שהפעם התחושה אינה הפתעה אלא ניתוק. זעקת המשרתים הפכה לרעש רקע בשיח הציבורי; לכל סיפור על זוגיות שנשחקה או עסק שקרס מצטרף לכל היותר צקצוק לשון. המילים אוזלות מול החיים שממשיכים כסדרם.
מציאות המלחמה תבעה מדור ציוני שלם חיים של מסירות נפש. לא כמטאפורה, אלא כדרך חיים. היא מתבטאת יותר מכל בטנגו האבסורדי שבין החזית לבית - כאילו אפשר לבנות משפחה, לנהל קריירה ולהשתקם בטפטופים שבין שני עולמות הפוכים. ריקוד שאסור לעצור בו, עד קצה הסיבולת. את מחירו אפשר לראות במבטים הכבויים של יותר מדי אנשים טובים.
אלא שאותה מציאות שדרשה מאזרחיה מסירות נפש מתנהלת במישור הציבורי באופן שפוגע בה. רבים ממי שחוו את השבעה באוקטובר האמינו שבבוקר שאחרי המלחמה החברה והפוליטיקה הישראלית ישתנו; שהטלטלה תחייב אחריות, איפוק והסכמות רחבות יותר על כללי המשחק. בפועל, נדמה שחזרנו לשישה באוקטובר: כל מחלוקת הופכת למשבר, כל רשות היא אויבת, והסדרי היסוד של המדינה נותרים בני ערובה של הפוליטיקה הרגעית.
כפי שאמר לאחרונה פרופ' אליקים רובינשטיין, "קל לתקן את חוקי היסוד כאילו היו חוק עזר לגבי מי הביוב של עיריית רעננה... מי האמין שבגלל קונסטלציות פוליטיות את חוק־יסוד: הכנסת יתקנו מעל 50 פעם?" הדברים ממחישים עד כמה כללי המשחק עצמם הפכו לחלק מהמאבק הפוליטי.
אם זהו המחיר שהחברה הישראלית דורשת מאזרחיה, השאלה המתבקשת היא איזו מדינה מחכה להם כשהם חוזרים הביתה. כאן נכנסת החוקה הרזה.
חוקה רזה אינה חזון אחרית הימים. היא אינה מבקשת להכריע בשאלות הזהות, הדת, הלאום או זכויות השנויות במחלוקת. להפך: היא יוצאת מתוך ההכרה שלא נסכים על הכול, ולכן עלינו להסכים לפחות על הדרך שבה לא נסכים. המחלוקות יישארו, אבל הן יתנהלו בתוך מסגרת משטרית יציבה שאינה משתנה לפי זהות המנצח הזמני.
לכן הטענה שחוקה רזה היא רעיון "נאיבי" מחמיצה את העיקר. הנאיביות האמיתית היא להאמין שאפשר להמשיך ללא גבולות מוסכמים לכוח, ללא מנגנוני הכרעה יציבים וללא כללי משחק קבועים. נאיביות היא לחשוב שחברה יכולה להישלח פעם אחר פעם למלחמה מבחוץ, בזמן שהיא מנהלת מלחמת התשה מבפנים.
אבות המחשבה המדינית הבינו זאת מזמן. מדינה אינה נשענת על כוונות טובות - לא של מי שמכנים את עצמם ימין ולא של מי שמכנים את עצמם שמאל - אלא על מוסדות והסדרים. ניקולו מקיאוולי, שקשה לחשוד בו באוטופיזם, כתב כי "בני האדם אינם פועלים לעולם לטובה אלא מתוך הכרח... והחוקים גורמים להם להיות טובים". המלחמה מחייבת את אזרחי ישראל לגלות אחריות. החוקה הרזה מבקשת לחייב גם את מנהיגיהם.
וזו אולי הטרגדיה הישראלית. צו המילואים מגיע אל האזרח באמצעות מערכת משומנת, מדויקת ויעילה, שיודעת בדיוק היכן למצוא אותו. לעומת זאת, המערכת שעל בסיסה מתקבלות ההחלטות הגורליות ביותר - ובהן ההחלטה לצאת למלחמה - נשענת על הסדרים רעועים וטלאי על טלאי. המילואימניק נדרש להאמין במדינה, אך המדינה מסרבת להעניק לו מסגרת משטרית שאפשר להאמין בה.
השבת האמון היא תכליתה של החוקה הרזה. הבטחתה פשוטה: אף צד במחלוקת הישראלית לא יוכל לעצב לבדו את כללי המשחק. היא אינה מבטיחה קץ למחלוקות, אלא מסגרת שתאפשר לחיות איתן מבלי שכל משבר יאיים לפרק את הבית שעל קיומו אנו נלחמים.
בימים כתיקונם, האתגר הגדול של דור מסירות הנפש היה להשיג יציבות כלכלית שתאפשר להקים בית ולגדל ילדים. אולי אם נתעלה לגודל השעה, נוכל לפחות להבטיח להם יציבות לאומית - מדינה שהכללים המכוננים שלה אינם משתנים עם כל משבר פוליטי, וחברה שראויה למסירות הנפש שהיא דורשת מבניה.
הכותב הוא חוקר במכון למדיניות העם היהודי jppi