סוד הפרה האדומה
פרשת פרה אדומה עוסקת במפגש האנושי עם המוות. הטומאה החמורה ביותר בתורה קשורה למגע עם אדם שמת. לכאורה הדבר מפתיע. הרי המוות הוא חלק בלתי נמנע מן החיים. כל אדם יפגוש בו במוקדם או במאוחר. ובכל זאת התורה רואה במפגש הזה אירוע המטלטל את האדם עד כדי צורך בתהליך מיוחד של טהרה.
ייתכן שהסיבה לכך היא לא המוות עצמו אלא מה שהוא עושה לנפש האדם. כל חיינו אנו עסוקים ביצירת תחושת שליטה. אנו לומדים, עובדים, בונים בתים, מקימים משפחות, מפתחים טכנולוגיות ומאריכים חיים. ככל שהמדע מתקדם יותר כך מתחזקת התחושה שהכול בידינו. אם רק נשקיע מספיק, נחקור מספיק ונפתח עוד טכנולוגיה אחת , נוכל להתגבר על כל מגבלה, עד שהאיחול 'עד מאה ועשרים' יהיה לגמרי ריאלי.
כרופאה אני רואה זאת היטב. במהלך שלושים השנים האחרונות חלה התקדמות רפואית שקשה היה לדמיין בעבר. הפריה חוץ גופית מאפשרת להביא ילדים לעולם גם במצבים שבעבר נחשבו אבודים. ניתוחים מורכבים מבוצעים דרך חתכים זעירים. תרופות חדשות הפכו מחלות קטלניות למחלות כרוניות. תוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. נדמה לפעמים שהאדם מנצח את הטבע.
ואז מגיע רגע אחד שמזכיר לנו את האמת. זה יכול להיות בחדר המיון, במחלקת טיפול נמרץ, בשדה קרב או בלוויה. ברגע אחד כל תחושת השליטה מתנפצת. המוות מזכיר לנו שאנחנו לא אדוני העולם. יש גבול שהאדם אינו מסוגל לחצות. לכן המפגש עם המוות יוצר טומאה עקב הטלטלה הנפשית והרוחנית. הוא מערער את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על עצמנו ועל כוחנו.
ואז מופיעה הפרה האדומה. התורה מציירת תהליך של חזרה אל החיים. באופן סמלי, הפרה האדומה היא בעל חיים צעיר, בריא, מלא כוח וחיוניות. ודווקא מתוך כוחות החיים עצמם נסלל הדרך להתמודד עם המפגש עם המוות.
לאורך ההיסטוריה של העם היהודי המוטיב הזה מלווה אותנו. אחרי כל מפגש עם מוות צומחים חיים חדשים. אולי זאת אחת הסיבות לכך שדווקא אצלנו המשפחה, הילדים וההמשכיות תופסים מקום כה מרכזי. התשובה היהודית למוות היא בנייה. צאו וראו את המשפחות שנבנות בצל המלחמה, אלמנות ויתומים שחווים תקומה.
גם בחדר הלידה אני רואה זאת שוב ושוב. נשים שהגיעו לאחר אובדן, לאחר טיפולי פוריות ממושכים או לאחר שנים של המתנה, מחזיקות לפתע תינוק בידיהן. אין ביטוי מוחשי יותר לניצחון החיים. בכי של תינוק מזכיר שיש בעולם כוח גדול ממנו - כוח ההמשכיות.
זהו סודה של הפרה האדומה, שהיא תזכורת לכך שגם כאשר האדם מגלה את גבולות כוחו, החיים ממשיכים לצמוח. דווקא מתוך ההכרה בשבריריותנו נולדת הענווה, ומתוך הענווה נולדת היכולת לבחור שוב בחיים.