מאז ההכרזה על שילוב לוחמות בפיילוט בחיל השריון, והסערה שהתעוררה בעקבותיה, קיוויתי שהצבא ינסה למצוא פתרונות ראויים שיאפשרו את המשך שירותם של הלוחמים הדתיים בחיל.
הצבא הציע פתרון של פלוגה ייעודית ללוחמות עם טנקים נפרדים. על פניו, זהו כיוון שיכול לתת מענה נכון. אולם פתרון כזה צריך לבוא לאחר דיון ושיח בין הצבא לבין ראשי ישיבות ההסדר וגורמי הרבנות הצבאית, כדי לוודא שהוא אכן נותן מענה אמיתי לציבור הדתי המשרת.
יש הטוענים שהצבא צריך לקבל החלטות מסוג זה ללא כל התייעצות עם גורם חיצוני, משום שלא ייתכן שכל ציבור יקבע לעצמו את תנאי שירותו. לטענה זו יש כמה תשובות.
ראשית, יש להבין את עוצמת הפגיעה שעלולה להיגרם ללוחמים הדתיים. שירות משותף של לוחמים ולוחמות בטנקים עלול לחייב חיילים דתיים להתמודד עם מצבים שהם רואים כעבירה על איסורים הלכתיים מפורשים, וזאת ללא הכרח מבצעי. מבחינתם, מדובר בפגיעה מהותית בזהותם הדתית והערכית.
כדי לשבר את האוזן, נניח שבשל שיעורם הגבוה של שומרי המצוות בחטיבת גולני היה מתקבל יום אחד צעד הקובע שכל חייל בחטיבה חייב לחבוש כיפה במשך כל שירותו. אני מניח שרבים בציבור החילוני היו רואים בכך, ובצדק, דרישה בלתי סבירה הפוגעת בזהותם ובחירותם. סביר להניח שרבים מהם היו נמנעים מלשרת במסגרת כזו. זו בדיוק התחושה שחשים רבים מהחיילים הדתיים בסוגיה הנוכחית.
שנית, הציבור הדתי־לאומי המשרת בצה"ל צבר לאורך השנים קבלות רבות והוכיח פעם אחר פעם את מחויבותו למדינה ולביטחונה. גם ברגעים קשים ומורכבים, ובהם ההתנתקות מגוש קטיף, המשיך הציבור הדתי לשרת בצבא ולא "שבר את הכלים". לכן, כאשר ציבור זה מצביע על מצוקה אמיתית ועל קושי מהותי, ראוי להקשיב לו, להתייחס לדבריו בכבוד ולקיים עמו הידברות רצינית. אין זה נכון לפטור את הדברים בטענה שהצבא צריך להתחשב רק בצרכיו שלו, תוך התעלמות מוחלטת מהשפעת ההחלטות על זהותם וערכיהם של החיילים.
שלישית, אם מבקשים ליצור פתרון אמיתי שלא יפגע לא בלוחמים ולא בלוחמות, מן הראוי לערב בתהליך את הרבנות הצבאית. זהו גוף שקיים בדיוק לשם התמודדות עם סוגיות מסוג זה, והוא יכול לבחון האם הפתרונות המוצעים אכן נותנים מענה הולם לציבור הדתי המשרת. בנוסף לכך כשם שהצבא נפגש עם ראשי הישיבות בנושאים שונים הנוגעים לשירות הצבאי, כך נכון לעשות גם במקרה הזה, לכל הפחות כדי להקשיב למצוקתם האמיתית.
באותה נשימה, אני סבור שגם צעדים נמהרים מצד ראשי הישיבות אינם מועילים. המכתב שפורסם ובו נקבע כי לא ישלחו תלמידים לחיל השריון עוד בטרם יצא הפיילוט לדרך, ולפני שניתן לצבא זמן לקיים דיאלוג ולבחון פתרונות, אינו הדרך הנכונה לפעול. מהלכים כאלה עלולים ליצור אנטגוניזם בצד הצבאי ולהקשות דווקא על מציאת פתרון מוסכם וראוי.
לדעתי, הפתרון שהציע הצבא הוא צעד בכיוון הנכון, אך כדי שיצליח עליו להתגבש בשותפות עם גורם רבני־תורני מתוך המערכת הצבאית, ובראש ובראשונה הרבנות הצבאית שידעו איך לדאוג שהפיתרון המוצע יהיה מקובל גם על ראשי הישיבות. שותפות כזו תוכל לסייע הן בעיצוב הפתרון והן בתיווכו לציבור הדתי המשרת, באופן שיאפשר לו לתת בו אמון.
אין לנו הפריבילגיה להיאחז בקרנות המזבח. המציאות הביטחונית והמדינית שבה אנו חיים רק מחזקת את הצורך בצבא גדול, חזק ומלוכד, הכולל את כל מי שמוכן לקחת חלק בחובה ובמצווה של הגנה על מדינת ישראל. לכן מוטלת על כולנו - על הצבא, על הרבנים ועל הציבור - האחריות לעשות כל שביכולתנו כדי למצוא את הדרך שתאפשר מצד אחד שמירה על העולם האמוני והערכי של החיילים הדתיים, ומצד שני מענה מלא לצרכיו המבצעיים של צה"ל.
הכותב הוא חבר הנהלת ארגון רבני צהר