רב גדוד בשריון, שליווה את כוחות הגדוד מתחילת המלחמה בתמרונים השונים בעזה ובלבנון, פרסם מסמך אישי ומפורט שבו סיכם את חוויותיו מן הלחימה ואת המסקנות שאליהן הגיע בעקבות חודשים ארוכים בשטח.
כבר בפתח הדברים הוא מדגיש כי אין מדובר בביקורת כלפי החיילים והמפקדים עצמם, אלא בניסיון להצביע על בעיה מערכתית שלדבריו הלכה והחריפה במהלך הלחימה.
"ראיתי והתפעמתי ממסירות הנפש וההתמדה, ומלחימה עיקשת גם כשלצערנו היו לנו נפגעים, ולצערנו גם חללים לא מעטים", כתב. לאורך כל התקופה, לדבריו, פגש "חבורה של אנשים מאוד יקרים שנלחמים להציל חיים, לא פעם תחת אש כפשוטו", אך לצד זאת נחשף גם לתופעות שלדבריו לא ניתן להתעלם מהן.
הרב מספר כי שובץ כבר מתחילת המלחמה כחלק אורגני מפלגת הפינוי של הגדוד. תפקיד זה אפשר לו להיות צמוד לכוחות הלוחמים לאורך חודשים ארוכים ולהיחשף הן לרגעי גבורה והקרבה והן למצבים מורכבים שנוצרו בתוך הכלים הלוחמים.
"לצערי ראיתי מקרוב גם 'נפילות' שנבעו מהשהייה המשותפת של בנים ובת ברק"ם לאורך זמן, בתנאי לחץ של התמרון". הוא מדגיש כי אינו מבקש לקטרג על איש, ומוסיף: "אלו החברים שלי באופן אישי, ודווקא לכן אני סבור שהבעיה היא לא באנשים, אלא בשיטה".
האירוע הראשון שאותו הוא מתאר נוגע לפרמדיקית ששירתה בנמר הפינוי לצד אחד החובשים. ימים ספורים לאחר הכניסה הראשונה לעזה התפתח בין השניים קשר רומנטי, שלדבריו הפך במהירות לקשר פיזי.
"הם כמובן ישבו אחד ליד השני, התחבקו, ובלילות היו מכסים את עצמם ושוכבים אחד עם השני מתחת לשק"שים", כתב. "כך זה היה כמעט מדי ערב", והמצב נמשך לאורך חודשי התמרון.
הרב מספר כי גם כאשר מפקדים ניסו להתערב ולדרוש את הפסקת ההתנהלות, הדבר לא הועיל. "כמה שמפקדם דיבר איתם שזה לא מתאים ויחדלו מכך - הם לא הפסיקו", כתב.
גם לאחר סיום התמרון בעזה, כאשר הקשר דעך לזמן מה, הוא שב והתחדש עם תחילת הפעילות בלבנון. "עם הכניסה ללבנון הקשר הרומנטי החל שוב, ושוב פעם חזרו לשכב בלילות", העיד.
באחד הקטעים האישיים יותר במסמך מספר הרב על ניסיונו לגרום לשניים להפסיק את ההתנהלות. "זכורה לי פעם אחת שהדלקתי אור ונשארתי ללמוד כדי לגרום להם לוותר. באיזשהו שלב הם פשוט קמו וכיבו לי את האור".
לדבריו, הנזק לא הסתכם רק בשניים עצמם. "המעשים הללו תוך כדי תמרון עצים הפריעו מאוד לחבריהם", הוא מספר. אחד המפקדים תיאר את החוויה כ"אחד הלילות הקשים בחייו", ואילו חייל אחר פנה אליו "בתחנונים כמה שזה סבל להיות באכזרית הזו". הרב מציין כי גם הוא וגם מפקדי הגדוד נכשלו בעצירת התופעה. "גם אני, וגם מפקדי הגדוד כשלנו בעצירת התועבה הזו".
עוד הוא מספר כי מתנדב שומר מצוות, שהיה בשנה האחרונה ללימודי הרפואה שלו והצטרף לכוח כחובש, בחר לעזוב את הגדוד.
מקרה נוסף שעליו הרחיב התרחש בנמר הרפואה, שבו שהה לאורך חלק גדול מן התמרון. בכלי הצפוף שהו אחד־עשר לוחמים, ובהם גם הרופאה הגדודית.
"השהייה בנמר בצפיפות כה גדולה גרמה לכך שבלילות באופן די קבוע החובש שלידה היה נמרח עליה", כתב. עם זאת, לדבריו, זו הייתה רק חלק מן הבעיה. השעמום והשהייה הממושכת הובילו לשיחות ולהערות שחצו גבולות. "החיילים ירדו איתה נמוך מאוד מאוד, בהטרדות מילוליות שחדרו למקומות הכי אינטימיים שלה".
אחד המשפטים שהותירו עליו את הרושם החזק ביותר היה פנייתה של הרופאה אליו. "לא פעם הרופאה פנתה אליי בתחינה: 'הרב תציל אותי מהם'", כתב.
גם הרופאה עצמה ניסתה להציב גבול. "תעזבו אותי, אני אשת איש", הייתה שבה ואומרת לחיילים, אולם לדבריו הדבר לא תמיד סייע.
הרב מתאר גם את תנאי החיים המורכבים במהלך הלחימה. בשל התקפות שנמשכו ימים רצופים, לעיתים נאלצו אנשי הצוות לבצע את צורכיהם בתוך הכלי עצמו.
"בכל פעם שהרופאה הייתה צריכה להתפנות - נהייתה חגיגה של ממש", כתב. בעיניו, היה זה ביטוי נוסף למורכבות הקשה שנוצרה בתנאי הלחימה.
הוא נזכר גם במקרה שבו הרופאה והפרמדיקית יצאו יחד מחוץ לסוללות העפר במגנן בסג'עייה כדי למצוא מקום מוסתר להתפנות. לדבריו, מדובר היה באחד המגננים המאוימים שבהם שהה הגדוד.
בנקודה זו מבקש הרב להסביר מדוע, לשיטתו, אין להשוות בין שירות מעורב בשגרה לבין המציאות בתוך כוח מתמרן. "השהייה ברק"ם היא שהות צפופה שחיים אחד בתוך השני", כתב.
הלחימה עצמה, לדבריו, מחמירה את המצב. "אוכלים וישנים מעט ולא מסודר, לכלוך, וכמובן המתח המבצעי", הוא מתאר.
מעבר לכך, הוא סבור כי חופש הבחירה של החיילות נפגע באופן טבעי בתנאי התמרון. "אם בדרך כלל בת יכולה לקום וללכת כשאינה רוצה - בלחימה הרופאה חייבת לישון במקום שלה צמוד לחובש", כתב.
הוא מוסיף כי גם האפשרות להתלונן או לבקש סיוע מצטמצמת. "בתמרון אין להם קשב, והיא לא מעיזה להפריע למפקדים בקטנות".
מקרה נוסף שאותו מתאר הרב התרחש במהלך התמרון בלבנון, ובמרכזו חובשת ששירתה באחת האכזריות. אחד הקצינים הציע לה לישון לצידו על הספסל בתוך הכלי. "להפתעתנו אחד הקצינים מציע לחובשת לישון איתו על הספסל 'ראש זנב'", כתב. כך, לדבריו, נמשך המצב במשך מספר לילות.
בהמשך, כך לטענתו, התרחשו גם אירועים חמורים נוספים. הוא מתאר כיצד אנשי הצוות נחשפו להתנהלות שהותירה אותם המומים.
כאשר אחד המפקדים סירב בתחילה להאמין לדיווחים, היה זה דווקא הרופא הגדודי שאישר אותם. "קם הרופא הגדודי ואמר שלצערו זה נכון ומדויק, ושגם הוא כל כך הזדעזע לראות עד לאן נופלים", כתב. הרב מוסיף כי הקצין עצמו לא הכחיש את הדברים. "הוא טען שלמפרע הוא מצטער על מעשיו", ציין.
בהמשך המסמך מתאר הרב את סיפורה של פרמדיקית דתייה, שהגיעה לגדוד סמוך לתחילת התמרון בלבנון. היא שובצה לשהייה ממושכת בחלל אחורי צר של טנק לצד חובש.
"בחורה, דתייה, שומרת נגיעה, בתוך מסדרון אחורי יחד עם חופ"ל לאורך כמה ימים", כתב. לדבריו, היא ביקשה שוב ושוב לשנות את המיקום שנקבע לה. "כמובן שהיא ביקשה לשנות את המיקום, אך נאמר לה שאין ברירה", העיד. גם בהתקפות נוספות חזר אותו דפוס.
הרב מספר כי מפקד פלוגה אחד סירב לשבצה בטנק והעביר אותה לכוח אחר. אותו מפקד הסביר לו כי "זה פשוט לא אנושי".
ואולם, בפעמים אחרות שוב הוחזרה הפרמדיקית לאותה מתכונת שירות. "שוב היא התחננה למקום אחר, ושוב אמרו לה 'אין ברירה, זה מבצעי'", כתב. גם הוא עצמו ניסה לשנות את ההחלטה. "ניסיתי גם אני רבות לשכנע לשנות את המיקום שלה ללא הצלחה".
בהמשך הוא מביא דברים שאמר לו הרופא הגדודי. "תדע לך שאני ממש חושש עליה", סיפר לו הרופא והוסיף כי הוא מודאג מן המציאות שאליה נקלעה.
בהמשך עובר הרב לעסוק בקשר שנרקם בין אחת מקצינות המטה לבין לוחם מן הגדוד במהלך הלחימה. לדבריו, מדובר היה בקשר שנמשך לאורך תקופה ארוכה ואף השפיע על ההתנהלות המבצעית. "יכולת לראותם תוך כדי התמרון וההתקפה פורשים לחדר צדדי או מחבקים אחד את השני", כתב. היו גם מקרים שבהם נאלצו לחפש את הקצינה משום שלא נמצאה במקומה. "מבלי לשים לב הייתה פה פגיעה מאוד משמעותית במתח המבצעי, וחמור מכך במשמעת המבצעית".
הוא משווה זאת למדיניות האוסרת הכנסת טלפונים לתמרון. "הסבירו לי בצדק רב המ"פים שלנו שהסיבה שהם לא מאפשרים לחיילים להכניס פלאפונים לתמרון היא הפגיעה המשמעותית במתח המבצעי ובמשמעת המבצעית", כתב.
לדבריו, קשרים מסוג זה פוגעים באותם יסודות בדיוק. "פה אנחנו, בלי לשים לב, פוגעים במו ידינו בצורה הרבה יותר חמורה בדברים הקריטיים הללו", הוסיף.
אחת הטענות המרכזיות שחוזרות לאורך המסמך היא הקושי של המפקדים להתמודד עם התופעות בזמן אמת. "לאף אחד לא היה את הלב ואת האומץ להגיד: חברים, אנחנו בלחימה, זה פשוט לא מתאים", כתב.
גם מפקדים מנוסים ומוערכים נשאבו לעיתים לתוך המציאות שנוצרה. "אפילו המ"פ המוערך נשאב לתוך האירוע ולא הצליח להגיד 'עצור'".
בשלב הסיכום מגיע הרב למסקנה נחרצת. "לצערי דומני שכמעט בכל המקרים שבהם שולבו בנות בכוח הלוחם לאורך זמן ממושך, זה נגמר לא טוב. ממש לא טוב".
לדבריו, הפגיעה הייתה רחבה ונגעה למעגלים רבים. "הן לבנות המסורות שנפגעו באופן ישיר, הן לחיילים המסורים שמסביב, והן לצבא ולגדוד", כתב. הוא מוסיף כי מדובר גם בפגיעה במתח המבצעי, במשמעת המבצעית, "וכמובן גם בהקשר הערכי".
בסיום המסמך חוזר הרב לטענה המרכזית שליוותה את כל דבריו. "בהיכרותי את האנשים, חברים יקרים ומסורים, ומעקב אחרי הדינמיקה וההתפתחות של האירועים - דומני שהכשל אינו רק באנשים, אלא בעיקר בשיטה".
הוא מסכם כי "הכנסת בנות לתוך כוח אורגני לוחם, ובפרט לתוך רק"ם לסוגיו השונים, ובפרט בזמן תמרון שמביא את האדם גם כך למצבי קיצון - עלולה מאוד להפיל את האדם".
לדבריו, יש צורך בשינוי שיביא לתיקון המצב. "למען החיילות המסורות שנפגעות, למען החיילים שאנו גורמים להם ליפול בלחימה, ובעיקר למען צבאנו האהוב". את דבריו חתם בתקווה כי יימצא פתרון בעתיד הקרוב. "בתקווה לתיקון של המצב בהקדם", סיכם.