אם נסתכל על העשורים האחרונים אפשר ממש לראות איך ההוויה האנושית עלתה מקומה לקומה.
בשנים הראשונות, כשעוד רק הגענו לתל אביב - כל השיח היה ב'קומת השכל'- אנשים חיפשו תשובות לוגיות, רצו הוכחות, רצו להבין איך היהדות מסתדרת עם דרווין, ומה יש לנו לומר על הדינוזאורים ובכלל איך אפשר להוכיח שיש אלוקים…
בהמשך, במקביל להתפתחות האינטרנט ולאפשרות החדשה למצוא מידע על כל דבר שבעולם באמצעות גוגל, עלינו ל'קומת הלב'- בקומת הלב כבר לא מחפשים רק תשובות של ידע, אלא מבקשים תשובות של לב. תשובות שיתיישבו על הלב, תשובות שימלאו אותו. נוצר רצון שהכל יהיה בהסכמה, מתוך חיבור פנימי, התקבלה המוסכמה שאני עושה רק מה שמתאים לי.
התחיל חיפוש פנימי יותר, שיח של "איך זה מרגיש לי", אפשר היה לראות שהחיפוש היה אחרי תחושה של חום אנושי, של בית, של לב. וכך גם בעולם הכללי זה דור שעולם הטיפול והאימון גדל והתפתח בו, ונוצרו המון 'שיטות' חדשות וחיבורים של גוף ונפש.
במקביל לעליית חשיבותו של הרגש, נוצרה גם תחושה של זילות הרגשות.
כבר אין כמעט שיח אמיתי ומפגש עיניים - רק וואטסאפ. אין מילים - רק אימוג'ים. אין חוויה רגשית רק של עצמי ושל הקרובים אלי - אלא הרגש מוצף בכל פעם מחדש מסצנה אחרת על המסך או מתמונה מעוררת 'פומו' ברשתות החברתיות. עד כדי כך שאם לא צילמתי ולא העלתי - כנראה שלא הרגשתי ואולי אפילו אני לא קיים.
עשרים שנה של התפתחות עולם הרגש, מכלול שלם של תנועות שמזינות אחת את השניה וכולן מתרחשות ב'קומת הלב'- כנראה שכולן נועדו בשביל להכשיר את הלב שלנו להיות לב בשר - וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר.
ועכשיו, הלב מרגיש, הלב פועם, הלב חי.
ואני מאמינה שאנחנו עומדים בפתחה של קומה חדשה- 'קומת הנשמה'.
התפתחות הבינה המלאכותית שמה את האדם מול עצמו בשאלה הנוקבת - מהו מותר האדם מן הבהמה? מה יש לי לתת למציאות אם הAI יודע לחשוב יותר טוב ממני, ליצור יותר טוב ממני ואפילו להבין ברזי הרגשות האנושיים יותר טוב ממני? והתשובה היא חדה ובהירה - הנשמה האלוקית שבתוכי.
הטכנולוגיה הצליחה להשיג אותנו גם בקומת הלב ודורשת מאתנו להתפתח לקומה החדשה.
אנחנו בדור שצמא להרגיש את האינסוף מקרוב. צמא להרגיש את האור האינסופי שזורם בתוכו. להתחבר אל אותה "נשמה שנפחת בי" - שהיא המהות האמיתית שלי באמת.
אנחנו אחרי דורות על דורות של מאבק על מהות האדם בין תרבות היצר לתרבות הנשמה- מאבק שהתחיל עוד בחטא אדם הראשון, בגן עדן, והתרחב אח"כ למגוון תרבויות שונות ומשונות שקידשו את היצר וניסו להוכיח שהאדם הוא סך יצריו ותו לא. אחרי שנים של ויכוח על זה, האנושות מתקרבת להבנה שהאדם הוא צינור לאור האלוקי, שהאדם החומרי הוא ממש כלי לקבלת שכינה, גוף עם נשמה, זמני אבל חלק מהאינסוף.
'קומת הנשמה' זו קומה מלאה באור, מלאה בטוב, מלאה בגודל, מלאה בכמיהה לפגוש אלוקים חיים.
להצליח לחבר את החיים שלנו כאן בעולם הזה אל המעבר, להשרות בתוכנו את השכינה שתאיר מתוכנו ותפיץ את טוּבָהּ לכל העולם בעוצמה אדירה.
הצימאון לגודל הזה צועק מכל פינה ב'המקום', מכל לומד שפוגש את התורה הגדולה של העם שלנו ורוצה לחוות את העוצמה שלה כתורת חיים.
וכמו רוב הטרנדים שהתחילו בתל אביב, כנראה גם בכמיהה למפגש עם האינסוף- דווקא משהו בעוצמות של תל אביב - הוא זה שיודע לדרוש את העוצמות הרוחניות הכי גבוהות שיש.
אני מאמינה שקומת הנשמה כבר פה - ממש כמו שהרב קוק חזה לפני 100 שנה - ועכשיו זה רק תלוי בנו אם נסכים לגדול לתוכה.
בשביל להיות ראויים להיכנס לקומת הנשמה אנחנו צריכים לעשות עבודה פנימית רוחנית ולחיות ב'תודעת הצינור'. 'תודעת הצינור' זו הבנה פנימית עמוקה שכל אחד מאיתנו הוא צינור שזורם דרכו אור אלוקי, וכדי שאהיה צינור ראוי ונקי שמאפשר לשפע לזרום אני צריך למקד את הכוחות שלי בלדאוג לתקינות הצינור ממש כמו הצינור הפיזי, שיהיה בלי חורים, בלי סתימות ובלי קשרים, שיהיה מחובר למקור השפע ומחובר אל הנמען, שיהיה מאוזן, חלול, נקי, ועם הבנה מדויקת שמצד אחד אני רק הכלי, והאור האלוקי לא שלי, ומצד שני- אני הכלי ואין אף אחד אחר במקומי שיעביר את האור המדויק הזה לעולם.
והצינור הזה, שאור הנשמה עובר דרכו, בנוי מהקומות שעברנו דרכן, השכל והלב, שצריכים להיות עשויים טוב, יציבים, נקיים.
ב'המקום' אנחנו לומדים יחד שכל העבודה שלנו היא רק לנקות את הצינור, לפנות את החלל, ולאפשר לאור האלוקי להיכנס דרכנו למציאות.
וכשהנשמה פוגשת בבוראה היא מקבלת תורת חיים, האור יורד אל עולם החומר ומאיר בכל פינה, ההלכה נהיית כלי לאור, והנשמה מקבלת חיים.
"עכשיו תורה נתתי לכם, לעתיד חיים אני נותן לכם".
לחצו כאן כדי להיות שותפים ב'המקום'>>>