לצד הברכה הגדולה וההתקדמות המשמעותית שחלו בתחום ההתיישבות בתקופת הממשלה הנוכחית, ובכלל זה הקמתה ופעילותה המבורכת של מנהלת ההתיישבות, שהיא במידה רבה פרי הסכם קואליציוני וקיים חשש כי מתכונתה הנוכחית לא תישמר בעתיד, עדיין נותרו סוגיות מהותיות שלא טופלו באופן מלא. אבקש למנות כמה מהן ולעורר את מקבלי ההחלטות לפעול בעניינן בתקופה שנותרה.
הסוגיה הראשונה היא הטיפול בתושבים שהמדינה גרעה את בתיהם מהקו הכחול, גבול אדמות המדינה של יישובם. מדובר בצעד חסר אחריות שבוצע בתקופות קודמות והותיר אלפי תושבים במציאות תכנונית וקניינית בלתי סבירה.
רובם ממשיכים לנהל את חייהם כרגיל, אך כאשר אחד מהם נדרש למכור את ביתו, להסדיר משכנתה, להעביר זכויות או לבצע פעולה אחרת בנכס, הוא נתקל במערכת בירוקרטית כבדה. מלוא נטל ההתמודדות מוטל עליו. המדינה, שיצרה את הבעיה בהחלטה מנהלית, אינה יכולה להותיר את פתרונה על כתפי האזרח הבודד. נדרש מסלול מערכתי, אחיד ומהיר שיסדיר את מעמדם של בתים אלה וימנע את המשך הפגיעה בבעליהם.
הנושא השני הוא הצורך בהשלמת הליך שכלול צווי התפיסה. כארבעים יישובים הוקמו בשנות השבעים של המאה הקודמת מכוח צווי תפיסה צבאיים. בעקבות חוות דעת משפטית ייחודית שניתנה בתחילת שנות ה־2000, נדרשו יישובים אלה לעבור הליך של שכלול הצו. כלומר, בחינה מחודשת של מימוש צו התפיסה בשטח והתאמתו לצורכי היישוב בפועל, כתנאי להמשך התכנון, הבנייה וההתפתחות. גם כאן מדובר בתהליך ארוך, מורכב ומייגע, שמניסיון עלול להימשך שנים.
יש לקבוע לוחות זמנים מחייבים ולבחון מחדש את הצורך בגישה המשפטית המחמירה. בכל מקרה, יש לרכז את הטיפול באופן יעיל ולהפסיק את המצב שבו יישובים ותיקים נותרים כבולים במשך עשרות שנים למחלוקות משפטיות ומנהליות טהרניות, שאינן תלויות בהם.
סוגיה נוספת היא ההכרה בחוות החקלאיות והדרך להסדרתן. הטיפול בנושא מתעכב זמן רב, ועדיין לא גובשה מדיניות סדורה הקובעת מהו מעמדה של חווה, מהם התנאים להמשך קיומה ובאילו נסיבות היא יכולה להתפתח בעתיד ליישוב. נדרשת נוסחה ברורה שתשמור על ייעודן הקרקעי והביטחוני של החוות, אך גם תיתן מענה לצורכי החיים של המשפחות המתגוררות בהן ולצורך ביצירת רציפות התיישבותית ותפיסת שטח. לצד זאת, יש לקבוע מדיניות ברורה ביחס לכלל המאחזים החדשים, במקום להותיר כל נקודה להתמודדות פרטנית, ממושכת ולעיתים אף סותרת.
גם כיום, חלק מהמועצות האזוריות ביהודה ושומרון אינן מסוגלות להתמודד לבדן עם ריבוי האתגרים המונחים לפתחן. לכך יש להוסיף את צורכי ההתיישבות הצעירה ואת האתגרים שהיא מציבה, המחייבים טיפול בתשתיות, בתכנון, בביטחון, במים, בחשמל, בדרכים, בחינוך ובשירותים מוניציפליים. התוצאה היא מציאות הרחוקה מלהיות אידיאלית. אין די בדרישה מהמועצות "לקחת אחריות", כאשר אין בידיהן המשאבים, התקנים והכלים המקצועיים הנדרשים. ההתיישבות הצעירה היא אתגר לאומי, ולכן היא מחייבת סיוע מערכתי של הממשלה, מנהלת ההתיישבות, משרד הביטחון ויתר משרדי הממשלה הרלוונטיים.
גם הרפורמה המבורכת שהחלה בתחום רישום המקרקעין טרם נתנה מענה לחלק מבעיות הליבה, שעליהן עמדתי כבר פעמים רבות. בראשן עומד הצורך בהקמת בית דין שרעי במסגרת המנהל האזרחי, או מנגנון מוסמך מקביל, לצורך אימות צווי ירושה ומתן מענה משפטי אמין, נגיש ומפוקח. בהיעדר מנגנון כזה, עסקאות מקרקעין, רישומי ירושה והעברת זכויות ממשיכים להיתקל בקשיים, בחוסר ודאות ובהסתמכות על מערכות שאינן מצויות בשליטה ישראלית מלאה. ללא טיפול בשורש הבעיה, גם שיפור הליכי הרישום לא יוכל להביא לפריצת הדרך הנדרשת.
גם נושא פרקטיקת "אדמות בניהול", שהייתה נהוגה במאה הקודמת, טרם הוסדר מחדש. פרקטיקה זו אפשרה לבצע רכישות ולהתקדם באופן יעיל והוגן גם באדמות שאינן רשומות בטאבו, ללא צורך בהליך שנמשך כיום כעשר שנים.
לבסוף, יש לקדם רפורמה מקיפה בתחום האנרגיה הירוקה ובאפשרות השימוש בקרקעות שהוקצו ליישובים קהילתיים שאינם חקלאיים. קרקעות אלה יכולות לשמש להקמת מתקנים סולאריים, תשתיות לאגירת אנרגיה ומיזמים נוספים, תוך שמירה על צורכי התכנון, הנוף והסביבה. אין מדובר רק בנושא כלכלי או סביבתי. שימוש מושכל בקרקע לצורכי אנרגיה ותשתיות הוא גם כלי לתפיסת המרחב, לשמירה על עתודות הקרקע ולחיזוק הנוכחות ההתיישבותית, גם במקומות שבהם אין כוונה או אפשרות להקים חוות חקלאיות.
קובי אלירז שימש כיועץ לענייני התיישבות תחת שרי הביטחון משה (בוגי) יעלון, אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו וכיועץ לשר הביטחון נפתלי בנט לענייני שטחי C.