במלחמה הנוכחית, אחד הלקחים המרים ביותר הוא שלא קיים וואקום. כשמדינת ישראל נמנעת מלקבוע את כללי המשחק, האויב קובע אותם במקומה - בדם, באש ובטילים.
טילי נ"ט מדויקים, רחפנים מתאבדים ואמצעי לחימה זולים יחסית מצליחים לשתק מערכים שלמים, לפגוע בלוחמים ואזרחים ולגבות מחיר כבד. זה אינו כשל טכנולוגי או מחסור באמצעים. זו בעיה עמוקה יותר: היעדר משוואת הרתעה אמיתית, כזו שתטביע במוח האויב את המסר הפשוט: מחיר הפגיעה בישראל הוא בלתי נסבל מבחינתו.
תפיסה זו, שהוצגה לאחר מלחמת לבנון השניה במאמר של הכותב תחת הכותרת "מהלומה בלתי פרופורציונאלית בצפון", הייתה תמיד רלוונטית וכעת מובלת גם על ידי שר האוצר סמוטריץ'. הרעיון בבסיס התפיסה הזו הנו שבתנאי "הפסקת האש" שנכפו עלינו, יש לנצל כל פגיעה בישראל ובחיילי צה"ל למהלומה בלתי פרופורציונאלית בלבנון.
על כל פגיעה, על כל איום - בין אם טיל נ"ט לעבר חיילי צהל או יישוב, רחפן או ניסיון חדירה, התגובה חייבת להיות מוחצת, מפרקת ומכאיבה ובלתי נסבלת. לא עוד "פגיעה מדויקת" באיזה מפקד בינוני, ולא הריסת בניין אחד. עשרות מבנים, מפקדות, מחסני נשק ונכסים חיוניים של האויב. בלי מצמוץ, בלי התנצלויות בינלאומיות ובלי חיפוש נואש אחר "מידתיות" מדומיינת. נזכיר כאן שעקרון המידתיות בדין הבינלאומי אינו רלוונטי לדיון הזה, ונוגע רק להיקף הפגיעה באזרחים בלתי מעורבים למול ההישג הצבאי. אין לעקרון הזה כל קשר לעוצמת הפגיעה של מדינת ישראל באויב.
הזיקה שארצות הברית יצרה בין לבנון לאיראן, מאפשר לאיראן להיתלות בכל פעולה ישראלית בלבנון כמנוף ללחוץ על ארצות הברית בנקודות הכואבות שלה: סגירת מיצרי הורמוז ופגיעה בתשתיות של מדינות המפרץ. חיזבאללה בהוראת איראן פועל כל הזמן כדי לפגוע בחיילי צה"ל ובאזרחי ישראל, כדי להעמיק את הזיקה הזו. בפועל, עקרונות המענה של ישראל לפרובוקציות האלה נשחקו עד דק ואינן רלוונטיות.
המשוואה שארצות הברית לכפות על ישראל בלבנון כאילו נכון יהיה להבליג בצפון (כיעד טקטי) כדי לפרק את איראן מנשק גרעיני (כיעד אסטרטגי), הנה שגויה מקוממת. על זה יש להשיב שהבלגה בצפון והלחץ האמריקאי לנסיגת צה"ל ממרחב ההגנה בדרום לבנון, תוביל מיידית לנטישת אצבע הגליל וישובי הצפון. למעשה נקבל תוצאה של "פצצה גרעינית" בצפון גם מבלי שזו תוטל בפועל. לעומת זאת, ביטול טבעת החנק הכלכלית על איראן, גם אם נניח שתלווה בפירוק יכולות הגרעין הקיימות של איראן (מה שלכל בר דעת ברור שלא יקרה), תאפשר למשטר הזה לחזור לסורו ולפתח יכולות גרעיניות, להקיף את ישראל בטבעת אש חדשה ולאיים עליה עם אלפי טילים בליסטיים.
פעולת ישראל מייצרות משוואה עגומה תוך העברת היוזמה לאויב. במקום שאנחנו נכתיב את קצב הלחימה ואת גובה הלהבות, האויב מכתיב לנו את סדר היום. כל יום שבו לוחם נופל או יישוב נפגע הוא ניצחון תודעתי. האויב צריך להבין שהמחיר של כל ניסיון פגיעה, יענה באובדן של נכסיו החיוניים. כל עוד נגיב ב'פינצטה', נמשיך לספוג אבדות קשות. זו אינה קריאה לנקמה רגשית, אלא חישוב קר.
אויבנו לא סופרים את חיי אזרחיהם. הם רואים בהם כלי שרת, "מגנים אנושיים" או קורבנות ראווה. מה שחשוב להם הם הנכסים, התשתיות ויכולותיהם הצבאית והשלטוניות. ודווקא כאן עלינו לפגוע בצורה שתהפוך כל פעולה נגדנו להימור כואב עבורם. כאשר האויב מבין שפעולתו מייצרת לו ולאיראן הישג תודעתי ומבצעי בעלות נמוכה, אין לו כל סיבה להפסיק. להיפך. הוא לומד שהמודל הזה משתלם.
בשנים האחרונות ראינו כיצד אויבינו - חמאס, חיזבאללה והמיליציות השיעיות - משכללים תפיסות של "מלחמת עורמה" זולה. רחפנים תוצרת בית, טילים נגד טנקים ופצצות מרגמה הופכים לכלי מרכזי. מול זאת, ישראל ממשיכה להיצמד לתפיסות עבשות של "ניהול סיכונים כירורגי" ו"תגובה מידתית". אנו נגררים למגננה תמידית: משקיעים מיליארדים במערכות יירוט מתקדמות כמו כיפת ברזל, בונים חומות ומגננים. במקום לעקור את המוטיבציה מהשורש, אנחנו מנסים לטפל רק בסימפטומים.
יישום תפיסת הפעולה המוצעת מחייב שינוי עמוק. צה"ל והדרג המדיני חייבים לאמץ גישה של הרס רחב בלבנון כתגובה ראשונית ומיידית. זה אומר להפסיק להתנצל על כל פגיעה, להפסיק להתאים את עוצמת התגובה ללחצים חיצוניים. עלינו לקבוע שכל איום ישיר ייענה בהרס מוחלט של נכסים חיוניים לאויב. רק כך נחזיר את הביטחון, נמנע אבדות עתידיות ונשיב את היוזמה לידינו.
המלחמה הזו אינה רק נגד חמאס או חיזבאללה. היא מבחן לקיומנו כעם ריבוני שמסוגל להגן על עצמו. אם לא נשנה את הכללים עכשיו, האויב ימשיך להכתיב אותם. על גופות חיילינו. הגיע הזמן לפעול בהתאם לאינטרסים העליונים של מדינת ישראל גם אם הם עלולים לגרום לחיכוך עם ארצות הברית.
הכותב הוא פרופ' ואל"ם במילואים, מפקד סיירת גולני בעברו. עמד בראש תוכניות המחקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי בתחומי צבא ואסטרטגיה וביטחון סייבר.