על פי מדידת הזמן המקובלת, שנה חדשה תתחיל בא' תשרי או באחד בינואר. אבל לצד התאריכים הרשמיים יש לכל אחד ראש שנה פרטי משלו, מעין נקודת התחלה שממנה יוצאים לדרך בנושא החשוב לו.
לאוהדי כדורגל זה כמובן תחילת עונת המשחקים, סטודנטים פועלים על פי תחילת השנה האקדמית, חיילים סופרים את השנה על פי הזמן שנותר עד לשחרור, רואי חשבון מתכננים את שנת המס, וכמובן שפוליטיקאים מבססים את כל הפעילות וכל לוח הזמנים שלהם על תאריך הבחירות.
אבל יש תאריך אחד שאפשר לקרוא לו "ראש השנה של המשפחות", או לפחות אלו עם הילדים הקטנים: האחד בספטמבר. יום תחילת שנת הלימודים הוא תאריך היעד שלפיו משפחות מנהלות את חייהן: אם יש להן מזל - הוא משמש כתזכורת מתי צריך לחזור מחו"ל, במקרים אחרים זהו התאריך שעד לבואו צריך למצוא לילדים מסגרת חלופית (ד"ש לסבים ולסבתות המגויסים למשימה), ועבור משפחות של מורים הוא תזכורת כואבת שיש לחופש הגדול גם סוף.
ויש משפחות שבשנה הזו, האחד בספטמבר הוא עבורן תזכורת להחלטה הרבה יותר קריטית: היכן הם מתכוונים לגור, והאם הם משנים את המסלול שלאורכו בנו את חייהם במשך שנים.
מאות משפחות בגבול הצפון, במיוחד בקריית שמונה, מביטות חודשיים וחצי קדימה, אל האחד בספטמבר, ויודעות שעכשיו עבורם זה הרגע להכריע: האם הן נשארות בבית ומגדלות ילדים במקום שבו בכלל לא ברור אם אפשר לשמור על ביטחון, או שהן משאירות מאחור את התכניות, החלומות והחברים ויוצאות לדרך חדשה במקום אחר.
לצד המבוגרים שיישארו בכל מצב והצעירים בוגרי הצבא שכבר חולמים על המרכז, המשפחות האלו הן כרגע עמוד השדרה של העיר, וחלק גדול מהן פשוט יושב על הגדר וממתין. אם המלחמה תיפסק, ויסתמן הסכם או לפחות סטטוס קוו יציב שיביא איתו תקופה ארוכה של שקט (אין מאה אחוז, את זה כבר הבינו) הן יישארו כאן, אבל אם נמשיך במצב הנוכחי - רבות מהן יעזבו. אמנם בצער, אולי אפילו עם רגשי אשם וספקות, אבל יעזבו.
עבור מי שלא חי באזור הגבול, נראה שהמצב לא כל כך רציני. 'כולה' כמה אזעקות, לרוב רחפנים או כטב"מים, מדי פעם הפצצות יותר אינטנסיביות - וחוזרים לשגרה. הרי כל אחד במדינה חווה בשנתיים האחרונות מצבי חירום ביטחוניים, ואין יישוב על המפה שלא זכה לכמה אזעקות.
אבל כדי להבין את הקושי העמוק של חיים בקריית שמונה, מטולה ויישובי רכס רמים, צריך לחוות אותו במקום: צריך לחיות את התחושה הזו שבכל שנייה עלול לקרות משהו, שכל סרט, מסיבת יום הולדת, טיול ברחוב או ארוחה משפחתית הם על תנאי. צריך לראות את התגובות לאזעקות, את הבומים של סוללות התותחים, ואת הרעש החד של מטוסי קרב שחותכים את השמיים. ואולי הרעש הקשה מכל הוא קול הלהבים של מסוקי הפינוי שמתקרבים מהצד השני של הגבול, ומביאים עימם בשורות קשות.
אפשר לקבל מציאות כזו כאשר היא חלק ממהלך התקפי שנועד לשפר את מצב הביטחון לטווח ארוך, אבל להשלים איתה כסטטוס קוו לזמן הקרוב כאשר אף אחד כבר לא מדבר על הסרת האיום? זה משהו אחר לגמרי.
העתיד יוכרע עכשיו
ואולי המחשבה המייאשת ביותר היא העובדה שאנחנו לא באמת מתקדמים. ישראל של סוף 2024, עם חיסול צמרת חיזבאללה, מבצע הביפרים, ותחושת ההישג - היא לא ישראל של אמצע 2026, כאשר אנחנו מחפשים רשתות דייג להגנה על חיילים ואזרחים מפני רחפני נפץ. במשך חודשים ארוכים הפגזנו ברובע הדאחייה, הרגנו שם מאות אנשים (לפחות) והשמדנו תשתיות של חיזבאללה בלי שום הפרעה. היום המקום הזה הפך לנקודה הנפיצה במזרח התיכון, שהפגזה של שני בתים ריקים שם גוררת טילים מאיראן, לא פחות.
אחרי שנה וחצי של פינוי מאז אוקטובר 23', כשתושבי קריית שמונה (לא כולם, אבל רובם הגדול) שבו לבנות מחדש את החיים שלהם בעיר, הם עשו זאת עם תקווה בלב, שהנה מתחיל עידן של שקט, בדומה לתקופה הארוכה שאחרי מלחמת לבנון השנייה. עכשיו כבר ברור שהתקווה הזו התבדתה. מה שמתרחש בלבנון ובגבול הצפון תחת הכותרת 'הפסקת אש' הוא לא מצב שאפשר לקבל כשגרה, ואם את ילדי שנות השמונים והתשעים גידלו כך, הרי שאת דור הילדים של 'חרבות ברזל' ההורים כבר לא מוכנים לגדל תחת איום מתמיד.
האחד בספטמבר מתקרב, ההרשמה לבתי הספר לשנה הבאה תיכף נסגרת, צריך למצוא דירות ולהעתיק מקומות עבודה, צריך לסגור קצוות אחרונים של בירוקרטיה, אבל לא צריך לארוז מזוודות - הן כבר מוכנות, ורק מחכות להחלטה. אולי לא מרגישים את זה מחוץ לקריית שמונה, אבל השבועות הקרובים הם מהקריטיים ביותר בתולדות העיר - במידה רבה עכשיו מוכרע העתיד של המקום, שגם כך לא הצליח לקום לגמרי מהמכה הגדולה של הפינוי. עוד דחיפה קטנה - וקריית שמונה תעלה על המסלול הבטוח והעצוב לעבר דעיכה וכישלון, וזה לא יהיה רק כישלון של העיר, אלא של כל המדינה.
באדיבות עיתון "מצב הרוח"