אחד הדימויים בנוגע לבחירות הוא שניידות המצביעים העוברים ממפלגה אחת לאחרת ומגוש לגוש היא זו שמכריעה את הבחירות.
הדימוי הזה חזק יחסית מכיוון שאנו מוצפים בסקרים המראים שינויים בהעדפות הבוחרים, צופים במפלגות המנסות לשכנע אותנו מדוע לתמוך בהן ולא באחרות וכיוצא באלה. ואכן כל אלה קשורים למאמץ של המפלגות לשמור על תומכיהן מהעבר ולהוסיף עליהם מצביעים חדשים.
אולם בחירות ודפוסי הצבעה הם סבוכים ומורכבים הרבה יותר. לדוגמה, המעבר בין מפלגות המזוהות עם אותו גוש הוא משני לחלוטין, פעמים חסר כל משמעות, בהשוואה למעבר אפשרי של מצביעים בין הגושים הפוליטיים. אין כמעט שום משמעות לשאלה אם יאיר גולן יזכה ב-8 מנדטים ואיזנקוט יזכה ב-15 או שגולן יגיע ל-10 מנדטים ואיזנקוט רק ל-13. וכך גם אין שום השפעה לשאלה אם לש"ס יהיו 9 מנדטים וליהדות התורה רק 7 או שליהדות התורה ולש"ס יהיו 8 מנדטים כל אחת. לעומת זאת, על רקע היערכות של תיקו בקירוב, פעמים שמנדט או שניים בלבד העוברים מגוש לגוש הם שמכריעים את הבחירות.
נתמקד עתה באחד מגורמי המפתח בבחירות שלא ניתנת לו תמיד תשומת הלב הראויה: אחוזי ההצבעה. בפתח הדברים יש לציין שאחוזי ההצבעה בישראל נמדדים מפנקס הבוחרים המלא, היינו בהשוואה לכלל בעלי זכות הבחירה הרשומים. מדובר בפנקס בוחרים בלתי ריאלי בעליל. הוא כולל בתוכו גם מאות אלפים שמוגדרים כמי שכבר לא חיים בישראל דרך קבע. הערכות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדברות על כ-11-10 אחוזים כאלה. לכן, כשמספרים לנו שהיו, נניח, 70 אחוזי הצבעה, האמת היא שזה קרוב הרבה יותר ל-80 אחוזים בפועל.
כעת ניזכר במערכת הבחירות של 2021 שבהן המחנה הלאומי הפסיד. ככלל, אחוזי ההצבעה הכלליים בישראל ירדו ב-4% בקירוב: מ-71.5% ב-2020 ל-67.4% ב-2021. אולם ירידה כללית איננה מספרת לנו את הסיפור הדרמטי הרבה יותר של הירידה בקרב בוחרי מפלגות מסויימות מול אחרות.
לצורך בדיקה מדוקדקת יותר נבדקו כל מעוזי המפלגות, היינו כל הקלפיות שבהן מפלגה זכתה בהישג של רוב מוחלט מעל 50 אחוזים. מתברר שהתרומה של כל מפלגה לירידה הכללית הייתה שונה לחלוטין. בוחרי הרשימה המשותפת מחזיקים בשיא. בכעסם על התפרקות הרשימה המשותפת אחוזי ההצבעה שלהם ירדו בקרוב ל-22 אחוזים: מ-66 אחוזים ל-44 אחוזים בלבד.
במעוזי הליכוד ניכרה ירידה של 4.6 אחוזים בהצבעה (מ-%66.3 ל-%61.7). אפילו במעוזי יהדות התורה ניכרה ירידה של 3.2 אחוזים (מ-%78.9 ל-%75.7). לעומת זאת במעוזי כחול לבן הירידה הייתה מזערית, 1.3 אחוזים בלבד (מ-%72.1 ל-%70.8). במעוזי העבודה-מרץ נשמרה יציבות ואפילו עלייה קטנה באחוזי ההשתתפות. זוהי דוגמה מובהקת לכך שגם כאשר מצביעים לא משנים את הצבעתם כלל, עצם הגעתם או אי הגעתם לקלפי מכריעה את הבחירות. במיוחד יש לשים לב לפער הבלתי נתפס בין כ-71 אחוזי השתתפות במעוזי כחול לבן לכ-62 אחוזים בלבד במעוזי הליכוד.
המפלגות חייבות להפנים שחוסר שביעות רצון לא יבוא לידי ביטוי דווקא בהעברת התמיכה למפלגה אחרת. מספיק בהחלט שמצביעים יחליטו שהם לא מגיעים כי הפעם "אין למי להצביע" או כמחאה נגד המפלגה לה הם נוהגים להצביע בקביעות.
הליכוד והמפלגות החרדיות הן בין הבולטות עם קהל אוהדים קבוע החוזר על הצבעתו שוב ושוב. אלא שהמצביעים האלה הראו כבר בעבר שהם יכולים להישאר בבית. כדאי לשים לב כי מספיק שיעשו זאת אחוזים בודדים כדי להכריע את הבחירות.
המאמר מובא באדיבות השבועון 'מצב הרוח'