מול הציורים שבתערוכה קשה להיות אדישים. על הקירות נתלו יצירות קשות ועוצמתיות, המתארות נשים שבורות, מבוהלות וכלואות בתוך מציאות של אלימות ופחד.
מה שמבקרי התערוכה לא יודעים זה שמאחורי כל ציור מסתתר גם סיפורה האישי של האומנית, סיפור של הישרדות כנגד כל הסיכויים, שהציור הוא חלק מתהליך הטיפול שלה.
הסיפור של האומנית החל לפני כתשע שנים. ציפי (שם בדוי), אם לשני ילדים, חיה באותה תקופה בנישואים מורכבים וקשים יחד עם בעלה. באותן שנים קשות הם הכירו צעיר מוסלמי מכפרי יו"ש שעבד בעסק סמוך לביתם ממנו הזמינה מוצר לבית. לאחר שהשיג את מספר הטלפון שלה החל קשר בינו לבין המשפחה, והוא אף הוזמן מספר פעמים לביתם ושהה בו. הצעיר זיהה את מצוקתה האישית והחל לטוות בהדרגה מערכת של שליטה ותלות.
עם הזמן הפך הקשר למסוכן. הצעיר המוסלמי החל לאיים עליה כי אם לא תעבור להתגורר עמו, יפגע בבעלה ובילדיה. תחת פחד כבד עברה להתגורר עמו במקום עבודתו, שם חיה בתנאים קשים ומשפילים. היא התגוררה בקרוואן ללא חשמל, נאלצה לחמם מים באמצעות גזרי עצים לצורך מקלחת, ובמקביל, הוא רשם עסק על שמה שהותיר אותה עם חובות כספיים כבדים.
במשך השנים הייתה ציפי נתונה לאלימות קשה ומתמשכת. היא מספרת על מכות, נשיכות, איומים בסכין, כליאה ממושכת ואף נעילה בכלוב לשעות ארוכות. באחד המקרים היא אף הוכנסה לתא מטען במהלך נסיעה לכפרו. לצד האלימות הפיזית התמודדה גם עם טרור נפשי בלתי פוסק, שכלל איומים מפורשים ברצח ילדיה ובפגיעה בה עצמה אם לא תציית לדרישותיו.
האיומים הפכו לחלק בלתי נפרד מחייה של ציפי. הוא נהג לתאר בפירוט כיצד יפגע בילדיה, לדרוש ממנה סכומי כסף גבוהים תוך איומי רצח, ואף להצביע על מקומות שבהם, לטענתו, ישליך את גופתה כך שאיש לא ימצא אותה. ציפי מספרת כי מרוב פחד הייתה רושמת לעצמה את אותם מקומות, מתוך מחשבה שאם יאונה לה רע, יוכלו בני משפחתה לסייע באיתורה.
לאחר שנים של סבל הגיעה לנקודת שבירה. כשהבינה כי אינה מסוגלת להמשיך לחיות תחת הפחד המתמיד, פנתה למשטרה והגישה תלונה. בעקבות זאת נעצר האיש, וציפי החלה במסע ארוך ומורכב של שיקום ובנייה מחדש של חייה. במהלך התקופה הזו היא מלווה באופן קבוע על ידי העובדת הסוציאלית אושרת ברגו מארגון יד לאחים, המסייעת לה בהתמודדות עם פוסט-טראומה ומעניקה לה ליווי ותמיכה.
לצד הטיפול המקצועי, חזרה ציפי ליצור. הציורים שציירה בשנים הקשות היו אפלים וכואבים, ושיקפו את המציאות הקשה שחוותה ואת סבלן של נשים נוספות שנפגעו מאלימות. אלא שככל שהתקדם תהליך השיקום, השתנו גם הצבעים שעל הבד. היצירות החדשות הפכו בהדרגה לבהירות יותר, צבעוניות יותר ומלאות תקווה. במקום דמויות שבורות הופיעו דמויות מחייכות, ובמקום תחושת ייאוש , מסרים של כוח, צמיחה והתחדשות.
בארגון יד לאחים שמלווים את ציפי בשנים האחרונות אומרים: "סיפורה של ציפי הוא תזכורת כואבת לכך שמאחורי קשר שנראה תמים כלפי חוץ, עלולה להסתתר מציאות של ניצול, שליטה ואלימות קשה. לאורך השנים ליווינו אותה ברגעים המורכבים ביותר של חייה, וראינו מקרוב את הדרך הארוכה שעברה מן הפחד וחוסר האונים אל השיקום והעצמאות. העובדה שכיום היא מסוגלת לשתף את סיפורה ואף להפוך את הכאב ליצירה ולאמנות היא ניצחון אישי גדול עבורה ומקור השראה לנשים רבות אחרות. אנו קוראים לכל אישה הנמצאת במצוקה או חשה מאוימת לפנות לקבלת עזרה ולא להישאר לבד".