דוד שוקן הוא גיבור. בניגוד לכל החברה שבה הוא חי, הוא החליט לבוא ולשמוע מה אומרים אנשי המחנות אחרים. האם באמת כולם חשוכים ואטומים?
נראה לי שהוא גילה שיש מה לשמוע! חבריו, הליברלים בעיני עצמם, ניסו להרחיק אותו מהשיחות האלה, ולא יסלחו לו. והוא, למרות המחירים החברתיים, החליט לבוא לשמוע ולשוחח. הלואי ויבואו אחרים בעקבותיו.
אבל נראה לי שנושאי השיחות האלה היו בעקר מסביב לשאלה איך חיים ביחד. יש כאן יהודים וגם ערבים, ובין היהודים יש דעות שונות ורצונות שונים ואידיאולוגיות שונות ובית משפט ועוד ועוד. השאלה הזאת שייכת למגרש הליברלי. למסגרת החיים.
אולם הדיון העיקרי עדיין לא התחיל. הדיון הזה צריך להתמקד בשאלות: "מי אנחנו", "מהו יהודי", "מהי אמונת אמת", "איך עלינו לחיות", "האם יש יעוד למדינת ישראל", ואם כן, "מהו אותו יעוד?" וכדומה. אלה הן השאלות העיקריות שאינן נוגעות למסגרת אלא לתוכן חיינו. זהו הויכוח שבין "איש באמונתו יחיה" הליברלי, לבין "צדיק באמונתו יחיה" שנאמר בדברי הנביא (חבקוק ב, ד).
בשיחות שהתנהלו עד כה, נראה לי ששוקן היה השואל והמקשה, ועל העונים לו הוטל התפקיד להגיב. אבל בדיון העקרוני, המשוחחים יהיו המקשים, התובעים ממנו להמשיך את מורשת עם ישראל.
אלא שאולי עוד לא הגיע זמנו של הדיון העקרוני הזה. ייתכן שכרגע מה שנצרך לפני הכל זה לחזק את הקשר והאהבה.