סא"ל (במיל') מעוז שוורץ, עד לא מזמן מפקד גדוד בחטיבה 14 של חיל השריון, חזר מהקרבות הקשים ברצועת עזה במלחמת "חרבות ברזל" עם תובנות נוקבות, ספר חדש שמתעד את המערכה ללא פילטרים, ותוכנית אסטרטגית לדור הבא של צה"ל.
בריאיון באולפן ערוץ 7, הוא משחזר את הכאוס בימי הלחימה הראשנים, את כאב האובדן האישי של פקודיו, ואת סגירת המעגל המצמררת שחווה כמי שהיה קמב"ץ גולני בזמן הגירוש מגוש קטיף וכעת כבש את אותם החולות ממש.
בפתח הדברים, שוורץ משתף בסיטואציה המשפחתית המורכבת שמלווה אותו, כאשר לצד סיום תפקידו כמג"ד במילואים, בנו נכנס להילחם בלבנון. "הבן שלי כבר התחתן בסוף שיעור ג' בישיבה גבוהה בצפת, עוד בטרם התגייס לשיריון, כשהוא משאיר אישה וילדה בבית. בדיוק אתמול אמרתי לאשתי שאם עד עכשיו אני הייתי בצד הנלחם והיא דאגה, עכשיו אני זה שדואג על הבן שנלחם בלבנון".
כשהוא נשאל על ההבדל בין הדאגה לבנו לבין האחריות הכבדה כמפקד גדוד על מאות לוחמים, שוורץ מבהיר: "בתפקיד במג"ד הדאגה מקבלת מקום של אחריות גדולה. כלומר, בסוף כשאתה נכנס כמג"ד להילחם בלב עזה עם הלוחמים שלך, ומוביל אותם ממשימה למשימה, וזה באמת לתמרן. אתה מסתכל לאחור ורואה 350-400 עיני לוחמים נעוצות בך בגב. אתה מבין את גודל האחריות".
האחריות הזו באה לידי ביטוי קיצוני כבר בימיה הראשונים של הלחימה הקרקעית. שוורץ, שהוציא לאור ספר המסכם את חוויותיו כמג"ד במלחמה, מספר כי הדילמה המרכזית הראשונה שלו לא נבעה מהמפגש עם האויב, אלא דווקא מול הפיקוד העליון. "הנקודה הראשונה, שתופסת אותי בשדה הקרב, הפעם הראשונה שחוצים את הגדר, הייתה למרבה הפלא, לא המפגש עם האויב, אלא עם כוחותינו. כלומר, המפגש עם יד אויב שנמצא מולך, ופיקוד גבוה שדווקא אומר לך: 'תעצור, תמתין' או 'אל תצא' אתה מוצא את עצמך במקום מאוד מאוד מבחן פיקודי ומנהיגותי, ממדרגה ראשונה, שלא מאמנים אותך עליו. ואתה נדרש לקבל החלטה קשה".
הוא חוזר אל הלילה שבו הגדוד שלו חצה את הגבול. "אנחנו מדברים ממש על השעות הראשונות כשצה"ל נכנס ללחימה בעזה. "אנחנו הראשונים שזוכים לחצות את הגדר. התחושה היא מטורפת. אנחנו מסתכלים לאחר ורואים יישובים שמחלקם עדיין עולה עשן וזוכרים את הדברים המזעזעים שראינו בדרך - והמשימה ברורה לנו. עם כל המוטיבציה וכל הרצון, אני שואל את עצמי ברגעים כאלה משמעותיים 'מה התפקיד שלי במלחמה? האם גלגל השיניים שלי מחכה לפקודה לנוע או שהוא פשוט מתחיל לנוע?'".
שוורץ מודה כי פעל גם כאשר ניסו להגביל אותו בפיקוד העליון. "זה היה המבחן הראשון שלי במלחמה. המבחן שאני יודע שניתקל באויב ונילחם בו למרות שאמרו לי 'תעצור'".
המחיר של ה'ברקסים' מצד הפיקוד העליון היה משמעותי. הוא מספר כי במהלך הקרב על מוצב "פלסטין", מוצב חמאס ענק ומבוצר, ספג הגדוד אבדה קשה בגלל הניסיונות לבלום אותו. "במהלך הקרבות שם אנחנו מאבדים את סרן יובל זילבר ז"ל, שהיה הקצין הקצין הכי צעיר בגדוד, שנפגע מחילופי אש קשים עם מחבלים.
על הרגעים שאחרי נפילתו של יובל ז"ל מספר שוורץ בקול חנוק. "כשאני שומע שיש לי הרוג בגדוד, אני לרגע עוצר ואז מעיף את אבק המחשבות וממוקד כל כולי במטרה. לא עצרנו עד שכבשנו את המוצב והונף עליו דגל ישראל".
המלחמה חשפה בפני שוורץ את עומק הקונספציה שבה הייתה שרויה המדינה כולה לפני השבעה באוקטובר. הוא נזכר באישור תוכניות שערך חודשים ספורים לפני פרוץ הקרבות. "באתי לאשר מול מפקד אגודת עזה תוכניות לתרחיש של מלחמה. אני מציג את הפריסה בהגנה וגם את היעדים להתקפה. זו הייתה בדיחה כי היעדים שקיבלנו היו כל כך קרובים לגדר. כשאני מבקש להציג את יעדי ההתקפה הוא אומר לי 'עזוב' וכל קציני המטה צוחקים כי המחשבה הייתה שאין סיכוי שמישהו מעזה ייכנס ויגיע לעומק ישראל. אף אחד לא האמין שמשהו בסדר הגודל של הטבח יתרחש".
עבור שוורץ, הלחימה בצפון הרצועה היוותה סגירת מעגל אישית וכואבת עם ימי ההתנתקות, אז שימש כקצין המבצעים של חטיבת גולני. "קיבלנו משימה להיות שם אבל לא בפועל להוציא מהבתים. אנחנו היינו קשורים למצור על כפור מימון וחלוקת צווים למורג. אחד הקצינים אפילו צלצל אלי וביקש עזרה וביקשתי ממנו שיכבד אותי ולא ייעקב אותי בנושא. ואז, כשאתה לוחם בעזה ומתלכלך מהחול שלה - אתה נזכר בחול של גוש קטיף, באירועים שהיו שם ומבין את הזכות הגדולה שלך לכבוש מחדש את החולות האלה".
מתוך חוויות הלחימה הקשות וההבנה כי הניצחון האמיתי דורש בניין רוחני עמוק, קיבל שוורץ החלטה להקים מפעל חינוכי חדשני באשדוד. "לפני שנה וחצי, בלב הלחימה, אני מקבל החלטה להקים מכינה קדם צבאית. אני מבין שהמשימה הגדולה, מעבר להילחם והאויב, היא להכין את הדור הבא מבחינת תודעה תורנית תודעה לאומית של חשיבות הלחימה על הארץ. המכינה משלבת לראשונה בישראל דתיים לאומיים וחרדים שמעוניינים לעשות שירות צבאי משמעותי ויש לזה ביקוש. גם זה חלק מהניצחון במלחמה".