בראשית שנות מלכות שאול, צר נחש מלך בני עמון על אנשי יבש גלעד שבעבר הירדן. הוא תובע מהם תנאי כניעה מחפירים.
המלך שאול כששומע על כך, לוקח צמד בקר, מנתח אותו ושולח בכל גבול ישראל. הוא מודיע, שכל מי שלא יצא למלחמה, ככה יעשה לבקרו. פחד נופל על כולם והם באים למלחמה כאיש אחד.
הסנקציה הזו של שאול קשה מכל אלו הננקטים היום כלפי מי שאינו מתגייס. שכן אז הבקר לא נועד לאכילת בשר. אלו היו בהמות חרישה ודישה. מי שבהמותיו הושחתו, איבד את אמצעי הכלכלה שלו. לכן באו כולם. לא נזכר בשום מקום שלומדי תורה נפטרו .
בן תורה צעיר אחד, אשר צאצאיו, תלמידי ישיבות שהתגייסו לפרקי זמן ארוכים, התייחס לעיצומים המוטלים היום על הנמנעים מלהתגייס, וטען באזני שזו אכזריות. השבתי לו שלא להתגייס בימים אלו זו אכזריות גדולה יותר. הודה לדבריי.
העיצומים הננקטים היום נגד ממאני הגיוס מוערכים ככאלה שיביאו בסופם להתגייסות רבה יותר.
הוצאת דיבה. העבירה של אי יציאה ל"עזרת ישראל מיד צר", גוררת עבירה של דיבה ולשון הרע.
הרמטכ"ל זועק שחסרים אלפיי חיילים, והצבא לא יכול בלעדיהם. כנגדו יש טוענים שכל מטרתו היא להביא לחילון של חרדים. חזקתו של רמטכ"ל שאין זה מעניינו לעסוק בחילון חרדים. מי שטופלים עליו אשמה כזו הם מוציאי דיבה ובעלי לשון הרע, ומוטב שיעשו תשובה מדרך זו.
רב חשוב אחד טען שנשיא ארצות הברית מקל את דרישותיו מאיראן כעונש משמיים על הרצון לגייס חרדים. עם כל הכבוד, נשאל זאת מניין לו!
אברך אחד טען שאין זה מעניינו להגן על המדינה שאין הוא שמח כלל בהקמתה. נעזוב כרגע את שאלת המדינה. אולם מה יעשה עם הלכה זו:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכט סעיף ו
עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, אם באו (יב) על עסקי ממון אין מחללין עליהם את השבת; באו על עסקי נפשות, (יג) ו') ה'] ואפי' סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת; ובעיר הסמוכה (יד) לספר, (טו) אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת. הגה: ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבא (א"ז). אין בהלכה זו כל התייחסות לשאלת המדינה. "עיירות ישראל" וזהו.
אין בסעיף זה כל פטור ללומדי תורה כפי שהדבר מופיע במקרים אחרים.
סיבה עיקרית לבחינת עניין הסנקציות היא תועלתן. ההלכה מדריכה לנקוט במעשים חריפים כנגד מפיצי דעות כפירה. זו ההלכה של "מורידין ולא מעלין".
אולם, פוסק חשוב בדורנו רבי אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל, ה"חזון איש", כתב את הדברים הבאים: "נראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, [...] אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה, אלא הוספת הפרצה: שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות ח"ו. וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת. אולם , סנקציות שיכולות להועיל, יש לנקוט בהן, כשאול בזמנו.