יש תאריכים שאינם מסמלים רק אירוע פוליטי. הם חושפים אמת עמוקה יותר על העולם שבו אנו חיים.
24 ביוני 2012 היה יום כזה.
היום לפני 14 שנה, הוכרז ניצחונו של מוחמד מורסי בבחירות לנשיאות מצרים. לראשונה בתולדות המדינה הערבית הגדולה ביותר, נבחר נשיא מטעם תנועת האחים המוסלמים. עבור רבים במערב זו הייתה סיבה לחגיגה. בעיניהם, האביב הערבי הוכיח שדמוקרטיה, בחירות חופשיות ורשתות חברתיות יובילו בהכרח לחברה ליברלית, פתוחה וסובלנית יותר.
המציאות הייתה שונה.
תוך חודשים ספורים התברר כי בחירות דמוקרטיות אינן מבטיחות תוצאות דמוקרטיות. תנועה אסלאמיסטית מאורגנת היטב ניצלה את מנגנוני הדמוקרטיה כדי לקדם סדר יום שהיה רחוק מערכי החירות והפלורליזם שעליהם דיברו תומכי האביב הערבי.
מורסי לא הגיע משום מקום. במשך עשרות שנים פעלו האחים המוסלמים מתחת לפני השטח. הם בנו מוסדות קהילה, רשתות חברתיות, מערכות חינוך ותשתית פוליטית רחבה.
אירועי 2012 היו תזכורת לכך שאנו חיים בסביבה שברירית הרבה יותר מכפי שנדמה לעיתים. במשך עשורים התרגלו ישראלים רבים לראות את הסכם השלום עם מצרים כעובדה קבועה. אך בתוך חודשים ספורים מצאה את עצמה ישראל מול מציאות חדשה, שבה המדינה הערבית החשובה ביותר באזור נשלטת בידי תנועה אסלאמיסטית בעלת שורשים אידיאולוגיים משותפים לחמאס.
העובדה שהתרחיש הזה לא התממש לאורך זמן אינה נובעת מכך שהיה בלתי אפשרי. להפך. הוא התממש בפועל.
רק שנה לאחר מכן הודח מורסי על ידי הצבא המצרי בהובלת עבד אל-פתאח א-סיסי. אך עצם העובדה שהאחים המוסלמים הצליחו להגיע לשלטון במדינה של יותר מ-80 מיליון תושבים צריכה להזכיר לנו עד כמה המציאות האזורית יכולה להשתנות במהירות.
הלקח הרחב יותר חורג מהמזרח התיכון.
העולם המערבי-ליברלי נוטה לעיתים להניח שקידמה היא תהליך טבעי. שאם רק יתקיימו בחירות, תתרחב הגישה לאינטרנט ויגבר החיבור לעולם הגלובלי, חברות יהפכו בהכרח לחופשיות ומתונות יותר.
ההיסטוריה מלמדת אחרת.
עבור ישראל, הלקח של 24 ביוני 2012 רלוונטי גם כיום. מדינת ישראל היא במובנים רבים אי של יציבות, חופש ושגשוג בתוך אזור שעבר בעשורים האחרונים מהפכות, מלחמות אזרחים, קריסת משטרים ועליית תנועות קיצוניות. עלינו לשנן שוב ושוב, שהסביבה שבה אנו חיים היא נפיצה. הכוחות המבקשים לערער את הסדר הקיים לא נעלמו. הם רק מחכים להזדמנות.
זוהי בדיוק הסיבה שבגללה אירועי 2012 רלוונטיים גם לדיון האסטרטגי שמתקיים כיום סביב איראן והחברה הפלשתינאית.
במשך שנים רבות נשמעו בישראל ובמערב קולות שטענו כי הזמן יפתור את הבעיה. שהאינטגרציה הכלכלית תשנה את המשטר. שהדור הצעיר יהפוך את איראן למתונה יותר. שהגלובליזציה תנצח את האידיאולוגיה.
גם כאן, כמו במצרים של 2012, לא מעט מהדיון התבסס על תקוות ולא על הערכת מציאות.
והמציאות היא שאנו חיים בסביבה נפיצה, שבה משברים מתפתחים במהירות, אידיאולוגיות קיצוניות ממשיכות להתקיים מתחת לפני השטח, והסדר הקיים עלול להשתנות בתוך חודשים בודדים.
המזרח התיכון מלמד פעם אחר פעם שכוחות רדיקליים אינם נעלמים מעצמם. לעיתים הזמן דווקא מחזק אותם. לעיתים הוא מעניק להם משאבים, לגיטימציה ויכולות שלא היו ברשותם קודם לכן.
זהו הלקח החשוב ביותר של 24 ביוני 2012.
לא שהאחים המוסלמים ניצחו בבחירות.
אלא שהנחת היסוד של רבים במערב התגלתה כשגויה.
הזוכר מנצח.
כי מי שזוכר כיצד בתוך חודשים ספורים השתנתה פניה של המדינה הערבית החשובה ביותר במזרח התיכון, מבין מדוע ישראל והמערב אינם יכולים להרשות לעצמם לבסס את ביטחונם על משאלות לב. הם חייבים לבסס אותו על מוכנות, על עוצמה ועל ההבנה שהיציבות שאנו נהנים ממנה היום היא נכס שיש להגן עליו, לא מצב טבע שאפשר לקבל כמובן מאליו.
הכותב הינו סגן יושב ראש המכון למדיניות ביטחון של תנועת הביטחוניסטים