78 שנים חלפו מאז הוטבעה האלטלנה, אוניית הנשק שרכש האצ"ל, בהפגזת כוחות צה"ל מול חופי תל אביב.
נדמה שהפרשה מוכרת וידועה לפרטיה, אך מסתבר שיש כמה פרטים פחות מוכרים. עליהם שוחחנו עם יוסי סוויד, מנהל פיתוח התוכן במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים ודוקטורנט להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בר אילן.
מאחורי רכישתה של האונייה, מספר סוויד, עמדה קבוצת "ברגסון", קבוצת אנשי אצ"ל שפעלה בארצות הברית ובראשה עמד הלל קוק, שכונה "פיטר ברגסון". קבוצה זו גייסה, בין השאר, כוכבים יהודים מהוליווד ומברודוויי למאבק על תודעת השואה ולמען הקמת צבא יהודי ומדינה יהודית בארץ ישראל. סביב הקבוצה התקבצו דמויות מוכרות, ובהן התסריטאי בן הכט, הצייר ארתור שיק והמלחין קורט וייל. קבוצה זו היא שרכשה והפעילה בהמשך את האלטלנה.
האונייה עצמה הייתה במקור נחתת טנקים אמריקנית מסוג LST, שהשתתפה בפלישה לנורמנדי ביוני 1944. לאחר המלחמה היא נמכרה לצורך הסבה מסחרית, נרכשה בידי אנשי האצ"ל ונרשמה בפנמה תחת השם "אלטלנה", שם העט הספרותי של זאב ז'בוטינסקי. האונייה עברה הסבה כדי שתוכל לקלוט מאות שורדי שואה.
על מנת להבין את הפרשה, מציג יוסי סוויד את מניעיהם של האישים השונים שהיו מעורבים בה. הימים היו ימי לידתה של מדינת ישראל. האונייה נרכשה ותוכננה לצאת לארץ ישראל כבר במאי 1948, כלומר עוד לפני קום המדינה והקמתו של צה"ל. היעד היה אספקת הכוחות הלוחמים בארץ ישראל בדרך לריבונות יהודית, אלא שעד שהתקבצו אנשיה, נאספו הרישיונות ונרכש הנשק שאמור היה להגיע עמה, חלפו שבועות. מדינת ישראל הוקמה, והאונייה עדיין המתינה בחופי צרפת.
ב-11 ביוני החלה ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות. נקבעה הפסקת אש שכללה איסור על הוספת חימוש ונשק לכל אחד מהצדדים, אלא שבאותו יום ממש יצאה האלטלנה לדרכה מצרפת אל חופי ישראל.
בעוד האונייה בדרכה, היה ברור שהגעתה תשבור את אמברגו הנשק, ועל ממשלת ישראל הצעירה, בראשות דוד בן גוריון, היה להכריע כיצד לנהוג: האם לקבל את הנשק, ואם כן, כיצד. מנגד, מנחם בגין, מפקד האצ"ל, היה מודע גם הוא למורכבות ומצא את עצמו בין הפטיש לסדן. הוא אמנם פירק את ארגונו, אך בירושלים המשיך להתקיים הגדוד הירושלמי של האצ"ל, במטרה להמשיך ולהילחם עד לשחרורה המלא של העיר. בינאום ירושלים לא היה מקובל על בגין, שביקש שנשק יגיע ללוחמי הארגון בעיר. עם זאת, הוא הבין את הלחץ שבו נמצאת ממשלת ישראל, שעליה הוטל האיסור על הכנסת נשק נוסף.
בגין הורה להשאיר את האונייה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל עד שהתמונה תתבהר, אך מפקדי האונייה לא נשמעו להוראתו והגיעו לחוף ויתקין. שם נתקלו בכוח צה"ל, שירה לעברם ומסר להם דרישה להיכנע בתוך עשר דקות. בגין עלה על הסיפון וקיבל החלטה לחזור ללב ים ולהגיע לתל אביב, מתוך תחושה ששם יש יותר תומכי אצ"ל, וכי ההד הציבורי ימנע ירי נוסף לעבר האונייה.
בנקודה זו, לכאורה, לא נותרו לבן גוריון אפשרויות רבות. מדינתו הצעירה הייתה נתונה תחת אמברגו וסיכומים בינלאומיים ראשונים שהיה עליו לכבד, ומולו עמדה הפרה בוטה של המחויבות הישראלית. האם לא הייתה לו ברירה אלא להורות על הפצצת האונייה? סוויד מציין כי ניתן להסביר את הדברים כך, אך מזכיר גם את הצעתו של מנחם בגין לפרוק את הנשק בכפר ויתקין, להעבירו לאחריות משותפת ולפתוח במשא ומתן על חלוקתו, כאשר דרישתו הייתה שעשרים אחוזים מהנשק יועברו לכוח האצ"ל בירושלים. בן גוריון לא היה מוכן לקבל זאת.
ממשלת בן גוריון הייתה נחושה מאוד לבלום את האלטלנה, ואכן ניתנה ההנחיה לעצור את האונייה בכל מחיר. בשלב זה כבר לא התנהל משא ומתן עם אנשיו של בגין. ההוראה הייתה לפתוח באש, כאשר מפקד הכוחות הבכיר שככל הנראה נקלע למקום היה יצחק רבין. על פי העדויות, הפגז הראשון נפל לימין האונייה, השני לשמאלה והשלישי פגע בה.
אנשי הספינה קפצו מהסיפון אל המים, והעדויות מספרות כי נורתה אש גם לעברם בזמן ששחו וניסו להגיע אל החוף. האונייה נכנעה כאשר בגין רץ על הסיפון, ובכל שפה שהכיר קרא לחדול מהאש. הוא עצמו ביקש להישאר על הסיפון, אך אנשיו, שחששו לחייו, השליכו אותו אל הים בתוך גלגל הצלה.
בהמשך אותו יום נשא בגין את נאום הדמעות, שבו הורה וקרא להישמע להוראות הממשלה.