ברפורמת הכשרות של השר לשעבר- השר מתן כהנא היה הרבה נקודות טובות ומצוינות, אך היו גם פגמים. לא נדון בו כעת (וחבל שבחלק מהעיתונים ועלוני השבת עסקו בזה, זה נטו לשון הרע והוצאת שם רע ללא כל תועלת) כי החוק שלו בפועל לא יושם.
גם בחוק הכשרות הנוכחי יש חסרונות גדולים.
בשני המקרים הבעיה העיקרית היא הכוללניות, וההחלטיות מבלי לתת את הדעת שיש דעות שונות ופתרונות מגוונים, ולא כזה ראה וקדש. אתן שלוש דוגמאות.
- תחרות: כדי ששרות ציבורי יהיה טוב, כמעט חובה שתהיה תחרות. אנחנו מכירים זאת בכל שירותי הממשלה. וגם ברבנות ובמועצות הדתיות. כאשר ארגון צהר התחיל לספק עורכי חופות, הפך השרות גם ברבנויות להיות הרבה יותר טוב. כאשר צהר התחיל לפתוח תיקי נישואין, המצב במועצות הדתיות השתפר פלאים. גם בכשרות זה היה אמור להיות כך, לולא מלחמת החורמה שהרבנות וארגונים אחרים פתחו בה כנגד החוק.
דוגמאות לא חסרות. כאשר מועצה דתית מקומית או רב עיקר מחליטים החלטות מחמירות בכשרות, או גובים אגרה שלא על פי חוק, או שעות השגחה מוגזמות, על פי החוק שהעביר מתן כהנא, יכול העסק לפנות לרב מקומי אחר, או לארגון כמו צהר שמתמחה בכשרות. לפי החוק החדש הוא שבוי בידי הרבנות המקומית.
התוקפים את החוק תמהים איך רב עיר בצפון יתן תעודת כשרות באילת. אפשר להביא כל דבר לידי אבסורד. אבל אם היו קובעים שרב יכול לתת כשרות בעיר אחרת עד לדוגמא של מרחק 50 ק"מ מעירו, אזי הדבר היה יוצר תחרות ומונע את הכשלים שמניתי קודם. למה רב העיר רמת גן לא יוכל לתת שרותי כשרות בגבעתיים או בבני ברק, הרי המרחק ממקום למקום בעירו, גדול יותר מהמרחק בין שתי ערים בגוש דן?! ולמה רב העיר חיפה לא יכול לתת כשרות בקריות או בנשר, או אפילו מעט רחוק יותר?!
דוגמא נוספת: אחת הסיבות העיקריות שכשרות צהר יצאה לאוויר העולם היתה הדחיפה של בעלי בתי מלון שהרגישו נסחטים על ידי משגיחים שבאו לשבת או לכל ימי הפסח עם המשפחה המורחבת על חשבון המלון כיון שהם צריכים להשגיח, והם רוצים גם לארח את בניהם ובנותיהם, נכדיהם ונכדותיהם. התלונות של בתי המלון ברבנות המקומית העלו חרס, כי אם אין תחרות מי ימנע זאת מהם?!
- רבנות ראשית: הנחיות הרבנות הראשית הפכו למחמירות בשנים האחרונות. למה רב אינו יכול לתת כשרות לחלב או לגבינה שאינה של ישראל, ולסמוך על פסק שכמעט כל היהודים שומרי הכשרות בעולם סומכים עליו? לדעתי הרבנות הראשית צריכה לאפשר רמות שונות של כשרות (לא שיטת הכוכבים או רמת הכשרות, כי אין לדבר סוף, אלא כל דעה הלכתית שיש לה מקורות מוסמכים צריכה להיות מאושרת) ובלבד שתהיה שקיפות, שיהיה כתוב בתעודת הכשרות באותיות ברורות שיש במרכול לדוגמא, חלב או גבינה שאינה מחלב ישראל. למה עשרות בעלי יקבים צורכים כשרות מארגון צהר רק משום שרבני הערים מחויבים להחלטה שאדם שאינו שומר שבת שנוגע ביין הופך את היין ליין אסור. כלום אין פוסקים גדולים ורבים שלא חשבו כך? ובלבד שיציין בפירוש שהיין מיוצר גם על ידי אנשים שאינם שומרי שבת. למה בכל נושא בעולם מותר שתהיה מחלוקת הלכתית בכיבוד שתי הדעות בבחינת "אלו ואלו דברי א-להים חיים" פרט לכשרות. זה מתיישב על הלב? לגמרי לא.
הרבנות הראשית צריכה לפקח, הרבנות הראשית חייבת לקבוע כללים, אבל היא צריכה לאפשר לכל רב נותן שרותי כשרות לקבוע את הרף של הכשרות אם להחמיר או להקל על פי ההלכה.
- משגיח מושגח: מתן כהנא ניסה לבטל את הכשל של משגיח שמקבל משכורת מבעל העסק. ראשית איני מבין מדוע מבקר העיריה מקבל משכורת מהעיריה, ואף אחד אינו צועק על כך שזה לא הגיוני. למה רק בכשרות זה כך? אולם יש גם לקבוע בחוק שהמשגיח לא יוכל לקבל אוכל חינם או בכלל מהמקום עליו הוא משגיח. כי הלוא בעל האולם או בעל המסעדה, יכול לומר למשגיח בכל יום שיקח לביתו לחמניות ועוף ואורז שנשארו מאתמול, כי היום הוא יגיש אוכל טרי, וחבל לזרוק אות לפח... לעתים זה הרבה יותר מהמשכורת החודשית של המשגיח!
בהקשר לכך איני מבין למה המועצות הדתיות צריכות לשלם למשגיח, ולא חברת כח אדם. הלוא זה יחייב פקידים נוספים במועצות הדתית וזה יבוא על חשבון צרכים אחרים שהמועצה צריכה לספק. זה גם מקור לשחיתות. למה שהמועצה הדתית או משרד הדתות לא יקיימו מרכז לחברות כח אדם, והן תעסקנה את המשגיחים על פי הנחיות הרבנות והמועצה המקומית. למה המועצות הדתיות צריכות את כאב הראש הזה?
יש הרבה שאלות על החוק החדש ועל יישומו, כעת כולם יודעים לשבח, לרקוד לצלילו של הפריץ הנוכחי, אבל מחר מחרתיים כשיעלו כל הקשיים, יהיה מאוחר מידי. עדיין אפשר לתקן ברוח שני החוקים החדש והישן, כדי להתגבר מראש על חסרונות וליצור חוק טוב באמת.