נהוג לחשוב שמחאה ציבורית היא ביטוי ישיר לרצון האזרחים. כאשר אנשים חשים שהממשלה אינה מייצגת את עמדותיהם, הם יוצאים למחות.
זהו אחד הביטויים היפים של הדמוקרטיה, קול שעולה מן הציבור אל מקבלי ההחלטות.
אבל מה קורה כאשר המחאה אינה מתחילה ביוזמה של אזרחים מן השורה, אלא במשרדי בעלי ההון וההשפעה שכבר נערכו מראש למאבק בממשלה הנבחרת?
זאת אינה שאלה תיאורטית בהקשר של מחאות קפלן, שהתקיימו בשנים 2023-2024 סביב המאבק ב"רפורמה המשפטית", כך לטענת המפגינים. אך, בכתבה ששודרה בערוץ 14, המבוססת על פורום בנושא "הרפורמה המשפטית" באוניברסיטת סטנפורד, הובאו דבריהם הסותרים של אורני פטרושקה ויוסי קוצ'יק, ממייסדי ההתארגנות והמחאות של ארגוני השמאל בישראל בשנים האחרונות. מדבריהם עולה, כי הרפורמה המשפטית לא הייתה נקודת ההתחלה של המאבק, אלא, הזירה שבה הוא קיבל ביטוי. לפי התיאור שהוצג, התשתית הארגונית של המחאה החלה להיבנות מיד לאחר הבחירות, עוד לפני הקמת הממשלה ולפני הצגת הרפורמה. קוצ'יק אמר (תרגום): "...בטרם הממשלה הוקמה, הבנו שאנחנו בבעיה גדולה מאוד...", ובהמשך: "...כשיש לך כסף אתה יכול למתג את ההתנגדות.."., ולשם כך הם גייסו את אילן שילוח.
אמירות אלו מחזקות את הטענה שהמחאה לא הייתה תגובה ספונטנית של ציבור מודאג, אלא תוצר של תהליך מאורגן שבו בעלי משאבים עיצבו מסרים, בנו תשתיות וגייסו תמיכה.
חוקרי התנועות החברתיות מקאדם, טרו וטילי טוענים שמחאות רחבות היקף אינן צומחות באופן ספונטני. הצלחתן נשענת על שילוב של משאבים, ארגון, שיטות פעולה מוכרות, כגון, הפגנות וחסימות, וניצול הזדמנויות פוליטיות דוגמת חילופי שלטון או רגעי תורפה משטריים, כדי לייצר משבר מכוון ולכפות שינוי מדיניות.
כאשר בוחנים את מחאות קפלן דרך הפריזמה הזו, קשה להתעלם מהיקף הארגון שנדרש להפגנות המוניות שבועיות, לקמפיינים, להסברה ולנוכחות תקשורתית רציפה. פטרושקה מדבר על גיוס מיליונים רבים. סכומים כאלה מאפשרים להקים מערכים מקצועיים, להפיק אירועים רחבי היקף ולהעניק למסרים תהודה ציבורית משמעותית. הכסף אינו רק אמצעי טכני. הוא מכתיב ומשפיע על האסטרטגיה, סדר העדיפויות והמסרים.
כאן עולה שאלה מטרידה. כאשר אזרח יוצא להפגין מכספו הפרטי ומתוך אמונה אישית, קולו נשמע ישירות. אך, במחאה הנשענת על מערכות מימון וארגון רחבות, היכן מסתיים קולו של האזרח והיכן מתחיל קולם של מי שמנהלים את המאבק מאחורי הקלעים?
המסר של מחאות קפלן היה ברור, התנגדות למה שנתפס כאיום על המדינה, החירות והזכויות כאחד. נשמעו קריאות להפסיק התנדבות לשירות המילואים במטרה להשבית ולפגוע בבטחון וביחידות צבאיות שלמות, ואנשי עסקים שאיימו לפגוע בכלכלה, כל זאת, תוך שימוש במותג הרטורי "דיקטטורה" מבית היוצר של פטרושקה, קוצ'יק ושילוח.
לא ניתן להתעלם מהאירוניה. מחאה המזהירה מפני הפיכת אזרחים לכלים בידי כוח, הופכת בעצמה לכלי בידי אנשי הכח והממון, נשענת וניזונה בעצמה ממערכות של מימון, ארגון ומיתוג שמפעילות את האזרחים בתוך מסגרת שנבנתה מראש, שבה בעלי הממון מגדירים את השיח, את האסטרטגיה ואת המסר עבור האזרח, שהפך לאמצעי מבחינתם להשיג את היעדים שהציבו לעצמם עוד קודם להשבעת הממשלה שנבחרה ע"י אזרחי מדינה דמוקרטית בקלפי.
אז, כשאנו שומעים את הקולות העולים מקפלן, האם אנו שומעים את קולו של הציבור, או את קולם של בעלי המאה והדעה?
ומעבר לכל הוויכוחים על הרפורמה המשפטית, על מחאת קפלן או על ארגונים כאלה ואחרים, עולה שאלה גדולה יותר, בדמוקרטיה המודרנית, מי מעצב את המציאות הפוליטית והחברתית? מי באמת קובע את כיוונה של הדמוקרטיה? כאשר נוצר פער מתמשך בין כוחו של הבוחר לבין כוחם של מוקדי השפעה מאורגנים וממומנים ע"י בעלי ההון, האם זה האזרח שמצביע אחת לכמה שנים, או מי שמחזיק בהון ומשאבים, ברשתות השפעה וביכולת להמשיך לעצב תודעה ציבורית יום יום גם לאחר שהקלפיות נסגרות?
מחאה היא זכות יסוד, וביקורת על השלטון היא תנאי לחברה חופשית. אך אחד האתגרים המרכזיים של הדמוקרטיה המודרנית אינו רק מי ניצח בבחירות, אלא מי ממשיך לעצב את המציאות גם לאחר שהקלפיות נסגרות.
הכותבת היא פרופ' בניהול ארגונים ומדעי ההתנהגות, חברת הנהלה בחוג הפרופסורים לחוסן לאומי