מה עושה הנהגה אחראית, מול לחץ אמריקני ברוטלי להמיר את הניצחון הצבאי המדהים בכישלון מדיני?
מה עושה הנהגה אחראית, כשהידידה הטובה ביותר שלה, ספקית הנשק העיקרית שלה, בראשות נשיא רפובליקני אוהד ישראל וגס רוח, סוגרת הסכמים מדיניים מעל ראשה עם מדינה אוייבת קיצונית שלה, מדינה בעלת מעמד עצום התומכת באוייבי המדינה, ואפילו בלי לנסות ולשתף אותה במהלכים המדיניים, אלא שולחת לה תכתיב משפיל: זה מה שהחלטנו - זה מה שעליך לבצע?
ומה עושים כשכל זה קורה על רקע בחירות לכנסת, שבהן מתמודדות מפלגות יריבות שמתקשות להגיע לשיתוף פעולה, גם נוכח המצוקה המדינית הקשה, אולי הקשה בתולדותיה?
דומה שאין מי שחולק, שמדינת ישראל נמצאת כיום באחד המצבים המדיניים הקשים בתולדותיה. אין טעם בהטלת האשמות מי אשם במצב - זה יקבע הציבור בבחירות הקרובות. אין מחלוקת על חשיבות הנוכחות הצבאית הישראלית בדרום לבנון. המנהרות האדירות העמוסות באמצעי לחימה שנמצאו בבופור וברכס א-טאהר, מסלקות כל ספק בדבר החשיבות של פירוק התשתיות הללו.
רכס א-טאהר, להזכיר, הוא מתחם מבוצר עם תשתיות תת-קרקעיות נרחבות, בונקרים, משגרים מוטמנים ועוד. ככל הידוע הוא משמש כמרכז ניהול האש של חיזבאללה במרחב א-נבטיה. המקום הופצץ מספר רב של פעמים עוד מאז מבצע 'חצי צפון', וכיום מחורר ממכתשים. מרחב התצפית של הגבעות כולל גם את מטולה (הר צפיה), את העיר א-נבטיה שנמצאת ממש בסמוך וג'בל א-ריחאן וסג'ד. מוצב דלעת לשעבר היה ממוקם בנקודה הגבוהה ביותר ברכס עלי א-טאהר. עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון ב-2000 הוא פוצץ ולא נותר ממנו דבר. (המידע נלקח מקבוצת הטלגרם של הגיאו-אנליסט בן ציון מקלס).
הבנת חשיבות ההישארות ברכס הזה, משותפת לכל ראשי המפלגות בישראל. זה הזמן של ראש הממשלה בנימין נתניהו לגלות מנהיגות, וליזום פגישה עם כל ראשי מפלגות האופוזיציה לדיון ענייני חסר פוזות אישיות, כדי לסכם על תוכנית פעולה מדינית או צבאית משותפת, מתוך קונסנזוס מוחלט, איך להתמודד עם הדרישות המטופשות והמסוכנות של נשיא ארה"ב בנושא הלבנוני.
זה הזמן של ראשי כל מפלגות האופוזיציה בישראל, להיענות להזמנת נתניהו - ואם הוא לא ייזום, ליזום בעצמם מפגש כזה - כדי לסכם על תוכנית פעולה כזו, מתוך הסכמה לאומית רחבה. זה הזמן שכל הצדדים יגלו מנהיגות ויסכימו לוותר על האגו האישי, לטובת שמירה על האינטרס הישראלי. צפויה לנו עוד מערכת בחירות מספיק ארוכה כדי שנמצא נושאים להתכתש עליהם.
ההיסטוריה של מדינת ישראל מוכיחה שבנושאים שבהם שררה בישראל הסכמה לאומית רחבה, אף גורם בינלאומי לא רק שלא הצליח לכפות עלינו איזשהו מהלך, אף אחד גם לא ניסה. רק כשזיהו מחלוקות בתוכנו, הצליחו בשיטות 'הפרד ומשול' לדחוק את ישראל לפינה. בעבר הרחוק, כשבישראל שררה הסכמה רחבה שירושלים לא תחולק, אף גורם משמעותי בעולם לא ניסה לקדם תוכנית כזו. רק כשעלו קולות בתוכנו על נכונות לחלוקת ירושלים, גם העולם התעורר.
כשבישראל היתה הסכמה לאומית נגד מדינה פלשתינית, שום נשיא אמריקני לא העלה את הרעיון הזה על דל שפתיו. רק אחרי ששמעון פרס, אהוד ברק ואריק שרון הביעו נכונות למדינה פלשתינית - גם הנשיא בוש הכריז לראשונה בקולו על תמיכתו ברעיון. (בהמשך גם נתניהו תמך במדינה פלשתינית, אבל זה כבר היה אחרי שארה"ב תמכה בנושא).
יחד ננצח - גם במאבק המדיני נגד נשיא ארה"ב. רק יחד.
שר החוץ האמריקני הקים ממשלת אחדות בישראל
בחזרה לשאלה הפותחת: מה עושה הנהגה אחראית, מול לחץ אמריקני ברוטלי להמיר את הניצחון הצבאי המדהים בכישלון מדיני? מה עושה הנהגה אחראית, כשהידידה הטובה ביותר שלה, ספקית הנשק העיקרית שלה, בראשות נשיא רפובליקני גס רוח אבל אוהד ישראל, סוגרת הסכמים מדיניים מעל ראשה עם מדינה אוייבת קיצונית שלה, מדינה בעלת מעמד עצום התומכת באוייבי המדינה, ואפילו בלי לנסות ולשתף אותה במהלכים המדיניים, אלא שולחת לה תכתיב משפיל: זה מה שהחלטנו - זה מה שעליך לבצע?
מסתבר שכבר עמדנו במצבים כאלו בעבר. מקרה דומה מאד קרה לפני כ-57 שנים. אני כידוע חסיד אדוק של גישת 'ההיסטוריה חוזרת על עצמה' - כדי שנלמד מההיסטוריה. כל השאלות הנ"ל מתייחסות למה שקרה לפני 57 שנים. הדימיון לימינו זועק מכל שורה.
זה היה אחרי הבחירות לכנסת השביעית, שהתקיימו ב-28 אוקטובר 1969, שנתיים וחצי אחרי הניצחון המופלא במלחמת ששת הימים. ביום הבחירות כיהנה בישראל ממשלת הליכוד הלאומי, ממשלת האחדות הראשונה בתולדות המדינה, שקמה ערב מלחמת ששת הימים. ראש הממשלה גולדה מאיר, חצי שנה אחרי שהחליפה את לוי אשכול ז"ל שנפטר בכהונתו, ביקשה למחזר את הממשלה הזו, אבל נתקלה בהתנגדויות מוזרות, כמעט הזויות, גם של המפד"ל ובעיקר של מנהיג גח"ל - האמא של הליכוד - מנחם בגין, שבעיצומה של מלחמת ההתשה רוויית הדמים סירב להצטרף לממשלה בגלל איזה סעיף שולי של חוק בוררות. מדינות ערב ובראשן מצרים, שנלחמה בנו במלחמת ההתשה, נתמכו באותן שנים כספית ובעיקר באמצעות נשק ותחמושת בידי ברית המועצות, המעצמה העולמית שלא הסתירה את עוינותה הבוטה כלפי ישראל. בבית הלבן ישב נשיא אמריקני רפובליקני גס רוח שגילה אהדה לישראל - ריצ'רד ניקסון. שונה ממנו באופיו ובדעותיו היה שר החוץ שלו, ויליאם רוג'רס.
הקטעים הבאים לקוחים מספרו של דן מרגלית ז"ל 'שדר מהבית הלבן - עלייתה ונפילתה של ממשלת הליכוד הלאומי', שיצא לאור בשנת 1971 (עמ' 11 ואילך - בקיצורים הכרחיים). הקורא הנבון יגלה לבד את הדימיון לימינו:
"ב-10 בדצמבר 1969… מנו בירושלים את היום ה-42 למשא והמתן המייגע שהתנהל בין נציגי המפלגות בדבר הרכבת הממשלה החדשה. נפשם של ראשי מפלגת העבודה קצה בדחיות הבלתי פוסקות... ראשי המערך גמרו, איפוא, בליבם להקים ממשלה אשר תישען בכנסת על 64 קולות בלבד, קולותיהם של חברי המערך והליברלים העצמאיים, ובלבד שלא תידחה עוד הקמת הממשלה החדשה.
"…אך הנה הגיע היום ה-42 מאז נערכו הבחירות לכנסת והמשא ומתן הקואליציוני סטה אל דרך ללא מוצא. מנהיג גח"ל מנחם בגין עמד עדיין במריו...
"אותו בוקר נראו סיכוייה להרכיב ממשלה רחבה קלושים. העסקנים היו שקועים עדיין בפרטי המשא ומתן ובחלוקת הנתחים. במפלגתה של גולדה מאיר רבו המתנגדים לצירוף גח"ל לממשלה החדשה תוך הקצאת ארבעה תיקים לשריו ושש ידים להצבעות...
"באותן שעות, כאשר החלה השמש שוקעת וחברי הכנסת החדשים התרווחו בכורסותיהם באולם המליאה, הגיעו לירושלים מברקים בהולים מוואשינגטון. שר החוץ ויליאם רוג'רס בחר בכנס מחנכים שנערך בבירה האמריקאית כדי לתת ביטוי פומבי להשקפותיו על המזרח התיכון. עיתונאים אמריקאיים קיבלו התראה מראש. הם נדחקו להציב רשמי קול ומצלמות טלוויזיה להנציח את דבריו של הפרקליט האמריקאי הזהיר, המדוד והשקול בניסוחיו, בו בחר הנשיא ניקסון למלא את תפקיד שר החוץ. כל מילה שנאמרה בוואשינגטון הוקלטה ועד מהרה הידהדה בראש מהדורות החדשות בעולם. כך הגיעה גם לישראל, אימתנית ומבשרת-רע. מה שנאמר עד כה בתדרוכים לא לפרסום לבכירי העיתונאים בארצות הברית, מה שהודלף מה'סטייט דפרטמנט' במשך החודשיים הקודמים ולא זכה לאישור רשמי או להכחשה, הפך לפתע לעובדה צורבת. ויליאם רוג'רס חשף בפומבי שארצות הברית שואפת להגיע לכלל הסדר עם ברית המועצות מעל לראשה של ישראל. שוב אין היא מכירה, לפי פירוש ישראלי שניתן לדבריו, בעקרון היסודי כי רק הצדדים המעורבים ישירות בסכסוך במזרח התיכון, רשאים להציע פתרון ליישובו במשא ומתן ישיר בינם לבין עצמם. ניתן היה להבין מדברי רוג'רס, כי שיחות ארבע המעצמות, ולאחריהן שיחות שתי המעצמות, אינן בבחינת סימפוזיונים ריקים מתוכן. נציגיהן באו"ם הירבו להיפגש בניו-יורק כדי לרקום יחדיו תכנית.
"רוג'רס לא סיפר למחנכים שהתכנסו בוואשינגטון מה הגבולות ומה השטחים שהועידה ארצות הברית לישראל. אך מדבריו עלה הרושם הברור כי קיים מסמך עבודה המשותף לברית המועצות ולארצות הברית, מעין הבנה כוללת כי לא תיתכן נוכחות ישראלית ביהודה ובשומרון לאורך זמן, ולא כל שכן ברוב המכריע של חצי האי סיני. באשר לירושלים, הותיר אחריו נאומו של רוג'רס שובל מלים מעורפל, שנישא מעל לכיפות הזהב והכסף של מסגדי אל-אקצה וכיפת הסלע בראש הר הבית. היו אלה דברים סמיכים על מינהל כלכלי, אזרחי ודתי משותף.
"...הממשלה שנועדה לחלוף מן העולם למחרת הבחירות, לפני 42 ימים, כונסה לישיבה דחופה בלשכתה של גולדה מאיר. מסביב לשולחן העץ הארוך התכנסו השרים לאיטם, לישיבה העתידה להיות ישיבתה האחרונה של הממשלה היוצאת.
"יוסף ספיר (מנהיג המפלגה הליברלית, השותפה של חירות לגח"ל, גוש חירות-ליברלים, האמא של הליכוד - ח"ה) נקרא אליה ממזנון הכנסת, ובצאתו הספיק להעיר לאחד מחבריו הרכון על מקלט הרדיו: "אולי זה ישכנע אותו". לא היה צורך בהסברים. 'הוא' היה בכיר שרי גח"ל מנחם בגין. 'זה' - האיום המדיני שבדברי רוג'רס.
"ישיבת החירום של הממשלה היתה ארוכה, אם גם חילוקי הדעות שניגלו בה היו מעטים...
"לפתע עלה חיוך זורח על פניו של מנחם בגין, חיוך מלווה התרגשות. הוא קרא לעמיתו מגח"ל יוסף ספיר אל חדר הכניסה, ושם - במקום בו ניבטים מהקיר דיוקניהם של דוד בן-גוריון, משה שרת ולוי אשכול - החליפו ביניהם דברים. ישיבת החירום של הממשלה היתה כבר בשלבי סיום. יעקב שמשון שפירא הצטרף אל המשוחחים. יוסף בורג יצא את הישיבה מחייך כמי שהרגשתו אומרת לו, כי לנוכח נאום רוג'רס יתקשה בגין לחולל משבר, בגלל ניסוח כלשהו שאיש אינו מתעניין בו. "'יש לי רעיון' נשמע קולו של בגין. ובעודו מהלך מקצה החדר עד קצהו היה כמתפעל: 'אכן, המוח האנושי אינו חדל לחשוב ולחשוב, ומוצא עצה". לעצתו מיהרו להסכים גם האחרים. היא היתה פשוטה בתכלית. למחוק מקווי היסוד של הממשלה החדשה את סעיף בוררות החובה בסכסוכי העבודה' הציע בגין, למחוק, וזה הכל.
"השרים הבטיחו לשמור את פרטי הצעת בגין בסוד. רגשי הקלה ליוו אותם שעה שליטפו את אריחי השיש במסדרון המוביל מאולם הישיבות הממשלתי למגרש החניה. בו בלילה דלפה הידיעה לאחד העיתונים. נמסר על הסכם עם גח"ל להקים ממשלה חדשה".
עד כאן מספרו של דן מרגלית. שמונה חודשים אח"כ פרשו בגין וגח"ל מהממשלה, כשהממשלה אישרה רשמית את תוכנית רוג'רס כדי לסיים את מלחמת ההתשה, ואחרי שמזימת ההסדר הכפוי ירדה מהפרק - אבל בפועל תוכנית רוג'רס נקברה באופן מוחלט ומעולם לא מומשה. במבט היסטורי, הפרישה של בגין וחבריו מממשלת הליכוד הלאומי היתה טעות קשה. ייתכן אפילו שמלחמת יום הכיפורים היתה מתנהלת טוב יותר, אם ממשלת הליכוד הלאומי היתה מכהנת בחודש תשרי תשל"ד.
תהיינה תוצאות הבחירות הבאות אשר תהיינה, המצב מחייב שלאחריהן תקום שוב ממשלת אחדות רחבה. כי רק ביחד ננצח - במלחמה ובמאבק המדיני.
(הטור יתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח')