המהפך של טראמפ נגד מדינת ישראל, אחרי תמיכתו הבלתי מסוייגת מפתיע רבים ומאכזב מאוד. בראשית המלחמה, מנהיגינו אמרו שאנחנו במלחמת העצמאות השנייה. אם כך, כדאי לנו לחזור למנהיגים בתקופת מלחמת העצמאות הראשונה, ובראשם בן גוריון, ולראות כיצד הם נהגו במקרה של לחצים בין-לאומיים, כולל כאלה שבאו מארה"ב, וגם לנסות להבין מה הסוד שעומד מאחורי הפניית העורף הזו.
או"ם שמוּם
רבים מכירים את הביטוי המפורסם שטבע בן גוריון כלפי האו"ם: "או"ם שמוּם", אך אני מניח שמעטים מאוד זוכרים את ההקשר בו הדברים נאמרו, ועד כמה הם רלוונטיים לימינו.
בשנת 1955, בעקבות שרשרת פיגועים מעזה שהגיעה לשיאה בפיגוע במושב פטיש, בו נרצחה אישה ונפצעו עוד כעשרים אנשים, העלה בן גוריון, שר הביטחון דאז, דרישה לכבוש את הרצועה. חוץ מהטעם הביטחוני, הוא סיפק את הנימוק החשוב הבא: "אך יש עוד סיבה, סיבה חינוכית ומוסרית. הבט על היהודים הללו... הם באים מארצות שם היה דמם הפקר... כאן עלינו להוכיח להם כי דמם אינו עוד הפקר; כי יש מדינה ויש צבא לעם היהודי, אשר לא ירשו כי יעשו עוד בהם שפטים, כי יש מחיר לחייהם ולרכושם. עלינו לזקוף קומתם, לנטוע בהם הרגשת קוממיות וגאוה. עלינו להמחיש להם כי מי שקם עליהם לא יימלט מעונש".
כבר אז ההצעה לכיבוש עזה נתקלה במתנגדים כשבראשם ראש הממשלה דאז, משה שרת. חששותיהם העיקריים היו מסנקציות צבאיות וכלכליות מצד המעצמות, וכן מהתפרצותה של מלחמה כוללת עם מצרים או אף עם כל מדינות ערב. במסגרת החשש מתגובת העולם, טען שרת: "אלמלא החלטת האו"ם ב-1947 לא היתה קמה המדינה ב-1948". אך בן גוריון זעק על כך: "לא ולא, רק העזת היהודים הקימה את המדינה ולא החלטת 'אוּם-שמוּם'. ודאי, ההחלטה היתה חשובה, אבל גם אלמלא באה לעולם היו היהודים משיגים את עצמאותם בהמשך המאבק".
יאמר לזכותו של בן גוריון, שהיה נאה דורש ונאה מקיים כשנדרש לאתגר המורכב בעת הקמת המדינה. כידוע, מדינות ערב איימו בפלישה למדינת ישראל הצעירה, אם זו אכן תכריז על הקמתה הרשמית. מסיבה זו, כמה מדינות ובראשן ארה"ב הזהירו את ישראל שלא לקיים את ההכרזה. למרות חוסר התמיכה של ארה"ב שגם מנעה העברת נשק לישראל, ולמרות איומי צבאות ערב, ועל אף שמצבה הצבאי של המדינה בתחילת דרכה היה בכי רע, בן גוריון הוביל באומץ רב להחלטה להכריז על הקמת המדינה.
יהודי גאה
גם מנחם בגין, התמודד מול לחצים אמריקאיים גדולים במיוחד. במהלך מלחמת לבנון הראשונה (1982), ג'ו ביידן הצעיר, שהיה חבר בוועדת החוץ של הסנאט, איים בהפסקת הסיוע האמריקאי. בגין הגיב בתקיפות גדולה ואמר לו: "אל תאיים עלינו בביטול הסיוע. זה לא יצליח. אינני יהודי עם ברכיים רועדות, אני יהודי גאה עם 3700 שנות היסטוריה תרבותית. אף אחד לא נחלץ לעזרתנו כאשר חוסלנו בתאי הגזים ובתנורים. אף אחד לא נחלץ לעזרתנו כאשר חתרנו ליצור את מדינתנו... נעמוד מאחורי העקרונות שלנו... עם או בלי הסיוע שלך".
מדינת ישראל בהנהגתו של בגין, גם הפציצה את הכור העיראקי. האו"ם גינה בחריפות, ובאופן חריג ארה"ב תמכה בגינוי, בטענה שההתקפה פוגעת בסיכויי השלום במזרח התיכון. זעמה של ארה"ב היה רב כיוון שהתקיפה לא תואמה מראש עם הממשל האמריקאי, תוך שנעשה בה שימוש בציוד צבאי של ארצות הברית. המבצע הביא להקפאה זמנית של משלוחי ציוד צבאי אמריקאי לישראל, אך ההקפאה הוסרה מייד לאחר הבחירות בישראל. כלומר, ראש הממשלה דאג קודם לאינטרס הישראלי, היה משבר זמני, אך הידידות החזקה עם ארה"ב המשיכה גם במקרה הזה.
עם לבדד ישכון?
איני מזלזל לרגע בצורך בלגיטימציה בינלאומית, ובחשיבות תמיכתה של ארה"ב בנו. המערכה הבינלאומית מורכבת ויש להתחשב בה. אך אסור לרגע אחד שההתחשבות תתחלף בהתרפסות וזניחת האינטרס הישראלי העליון, הכולל שמירה על אזרחינו, ולא פחות מכך שמירה על חיילינו.
אחד מהפסוקים המפורסמים בנוגע ליחסי ישראל ואומות העולם הוא: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". ההסבר הרגיל מפרש שאיננו צריכים להתחשב כלל באומות העולם, אך הנצי"ב מוולאז'ין בפירושו 'העמק דבר', מפרש את הדברים באופן עמוק יותר: כאשר עם ישראל לבדד, כלומר, שומר על ייחודיותו הלאומית, הוא שוכן במנוחה ובכבוד "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליו ואין איש מתחרה עמו. ובגוים - כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם: לא יתחשב. אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם".
דהיינו, דווקא כאשר עם ישראל מנסה לרצות את אומות העולם במקום לשמור על תפקידו הייחודי, זה מוביל לתופעה של זלזול העמים בנו, והוא לא נחשב בעיניהם לעם מכובד. וכאשר הוא שומר על זהותו ומתוך כך על האינטרס הישראלי, הם מסתכלים עליו בהערכה ובכבוד.
השבוע בכנס נאם ראש הממשלה נתניהו, ופנה ליהודי התפוצות במשפטים שכביכול מיועדים גם לעצמו, בנוגע לאתגר המדיני מול ארה"ב: "אני מבקש מכם יהודי אמריקה, יהודי התפוצות, קומו! אל תפחדו! הלחמו בחזרה! כי אנשים יכבדו אותנו רק אם אנו נכבד את עצמנו!"
כפי שראינו, ההיסטוריה אכן מעידה שהשמירה על האינטרס הישראלי (שמטרתו להועיל לעולם כולו), יוצרת משבר לטווח הקרוב, וזקיפות קומה לטווח הרחוק, שמביאה גם לחיזוק ההרתעה ומעמדה של ישראל בעולם.
לא מדינת חסות
התנהלותו האמיצה של בן גוריון למרות חולשתה של ישראל, לא הגיעה מסתם ריאל-פוליטיק (שהיה דווקא לרעתנו), אלא מתפיסתו את מעמדו של עם ישראל בין האומות. ביום העצמאות השביעי למדינת ישראל, הוא נאם באירוע המרכזי של מצעד צה"ל, ואמר:
"אנו מדינה צעירה, אבל מדינה זו חודשה והוקמה על-ידי עם עתיק... מתוך ניסיון רב-דורות זה... נדע שלא להתבטל בפני אחרים, ויהיו האחרים תקיפים ועשירים וחזקים... נגיד בכל הגילוי והפשטות והאמת לכל ידידינו... כי דורות חלוצים עמלו על תקופת מולדתנו העתיקה וטובי בנינו ובנותינו חרפו נפשם למות על עצמאותה - לא על מנת שתהיה מדינת-חסות".
שימו לב לתודעתו ההיסטורית העמוקה של בן גוריון. כאשר הוא מתייחס לשאר האומות, הוא לא בא כמדינה צעירה נמוכת קומה, אלא הוא בא בשם עם ישראל העתיק שאימפריות רבות חלפו מן העולם, והוא עדיין כאן. מעמדה זקופת קומה זו, ניתן גם לומר לידידינו: 'לא'! גם כאשר כוחנו הפיזי היה עדיין חלש יחסית.
היטיב לנסח זאת לאחרונה מייק האקבי, שגריר ארה"ב בישראל, כתגובה לדברי טראמפ שאמר שבלי ארה"ב לא הייתה ישראל. האקבי אמר שבעצם ההפך הוא הנכון, הואיל והמורשת של ישראל היא גם המורשת של ארה"ב. "בלי ישראל, בלי היסוד היהודי, לא תהיה אמריקה. אנחנו חייבים את קיומנו למה שקרה בארץ הזו".
מה קרה לטראמפ?
התהפכותו של טראמפ נגד ישראל, והערמת הקשיים כלפינו במלחמה מול איראן וחיזבאללה, מגלים מימד של אנטישמיות סמויה ולא מוסברת גם אצל ארה"ב. הרב חרל"פ מצביע על שורש הסיבה מדוע דווקא "בעקבתא דמשיחא... מתגברת השנאה על עם ישראל מכל העמים השונים". משום שעל ידי אהבת וקרבת העמים אלינו "מתערבים כוחות זרים בנפש הישראלית", וכפי שנשמעו בטרם המלחמה קולות שדיברו על עזיבת הארץ ומציאת מנוחה מעבר לים, בתרבות שהייתה מבחינתם קרובה לליבם יותר מאשר קבוצות מסורתיות בארצנו.
"אולם ע"י השנאה מבדילים כל הכוחות הזרים מישראל, וההבדל שבין ישראל לעמים מתגלה ומתבלט בכל שלמותו" (מי מרום, בעקבתא דמשיחא נב). ואכן התמיכה ההזויה בחמאס על ידי האוניברסיטאות בעולם, גרמה לרבים לחזור לזהותם היהודית, בראותם שנקודת החיבור לעמים חיצונית בלבד ולא ניתן להישען עליה.
הרב חרל"פ גם מוסיף (שם, גלות וישועה פרק י) שבגלל זה אנו רואים תהליך היסטורי שחוזר על עצמו - שכאשר ישנו סיוע מהאומות כלפי ישראל, הוא זמני בלבד, אך לאחר מכן הם חוזרים בהם ופועלים נגד ישראל: פרעה שלח את ישראל, ולאחר מכן רדף אחריהם; פרס בהנהגת כורש אישרה לישראל לחזור לארצם, אך לאחר מכן עצרה את בניית המקדש; "וכן לעתיד, מקודם ירשו האומות לישראל להיאחז בארצם" כפי שקרה בתמיכת האו"ם בהקמת המדינה, אך מאז הוא פועל בעיקר נגדה. לרשימה הזו נכנס כעת טראמפ, שעזרתו למדינת ישראל הייתה גדולה מאוד, אך בשביל להגיע ל"גילוי הגאולה בכל הוד כליל תפארתה" מגיע שלב הנטישה וההתנגדות לישראל, שמכריחה אותנו לזקק את זהותנו ועמידתנו האיתנה על שמירתה.
מה יעשו היהודים
המחשבה שאפשר להיות תלויים בהישרדות הקיומית שלנו באומה אחרת, תהיה מי שתהיה, נובעת מתמימות שאינה מודעת דיה לכך שהיחסים בין אומות עדיין מושתתים על אינטרסים, והאינטרס האמריקאי לא תמיד תואם את האינטרס הישראלי. יש כאן גם חוסר הבנה שתלות כלכלית אינה רק עניין טכני-חיצוני, אלא היא גם יוצרת כפיפות ותלות נפשית, "עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה" - 'כאילו הוא עבדו מצד החסד שגמל אותו' (הרלב"ג על משלי כב, ז).
בן גוריון חלק באופן חריף על היותנו תלויים במדינות זרות, ובהמשך נאומו הוסיף:
"כבן העם היהודי אני אומר: כל הכבוד למוסדות או"ם וחברותיה, אבל כל עוד נבואת ישעיהו: "כי לא ישא גוי אל גוי חרב" לא נתקיימה, וכל עוד שכנינו זוממים לכלותינו - לא יכון בטחוננו אלא על כוחנו אנו... הקטנת הזיקה שלנו לכוחות חוץ עד המינימום... עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!"
אם במצב שברירי בראשית המדינה היתה האפשרות לאומץ גדול שכזה, בימינו על אחת כמה וכמה, כאשר מדינת ישראל התבססה והתחזקה במשך עשרות שנים, והפכה למעצמה איזורית מבחינה כלכלית וצבאית, והמלחמה הנוכחית חיזקה עוד יותר את עוצמתנו ומעמדנו בעולם.
לכן צודק ראש הממשלה בפעולתו להפסקת קבלת הסיוע האמריקאי, שהוא זעום גם ככה ביחס לשיתופי הפעולה הביטחוניים והכלכליים שקיימים כיום בין ארה"ב לישראל.
להשתחרר מהתלות
אכן זו מלחמת העצמאות השנייה שלנו - אך לא במשמעות הקיומית-חיצונית, אלא בעיקר בתפיסה התודעתית. האם אנחנו מסוגלים לשמור על זהותנו ועל עצמאותנו, ולדאוג לצרכי מדינתנו ולעמוד בלחצים הבינלאומיים המופעלים עלינו?
האם צריך לזלזל בברית עם ארה"ב? לא. אך יותר חשוב מכך לא לזלזל בעצמנו. הפניית הגב מארה"ב, על אף השלכותיה הקשות, יכולה להיות הזדמנות להשתחרר מהתלות שמפוררת את העצמאות הפנימית שלנו. ידידות כן, בני-חסות לא. התחשבות כן, התרפסות לא.
במהלך המלחמה החלו לייצר בישראל במהירות שיא חלק מהתחמושת, הגיע הזמן להתחיל לייצר מעצמנו גם את החזון המוסרי שלנו לעולם, ולא להיתלות בכך באחרים. בראש ובראשונה הוא כולל את ההגנה על אזרחינו וחיילינו בגבול הצפון, ובשאר מרחבי ארצנו. ואם לא עכשיו, אימתי.
הכותב הוא ראש מכון עולמות ור"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה