"חומות האיבה נפלו, חובתנו כלפינו וכלפי בנינו, היא לראות את העולם החדש כפי שהוא עכשיו, לבחון את הסכנות, לבדוק את הסיכויים, ולעשות הכל כדי שמדינת ישראל תשתלב בעולם המשנה פניו. אין אנו עוד בהכרח עם לבדד ישכון, ואין זה נכון עוד שהעולם כולו נגדנו. עלינו להיחלץ מתחושת הבידוד, להצטרף למסע השלום, הפיוס ושיתוף הפעולה הבינלאומי, הדוהר בימים אלה על פני הגלובוס כולו, שאם לא כן, נישאר אחרונים ובודדים בתחנה" - כך נאם יצחק רבין מעל דוכן הכנסת, בנאום כינון ממשלתו בי"ב בתמוז תשנ"ב (13 ביולי 1992). מבחינת התאריך העברי, זהו בדיוק התאריך של שבת זו, בה נקרא את פרשת 'בלק', בה בלעם, בין שאר דבריו, משבח את עם ישראל ואומר: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".
נאום זה היה הסנונית הראשונה, לקראת 'הסכמי אוסלו'. טיהור אתני של יהודים מארץ ישראל. הבאת טרוריסטים למדינת ישראל, מעבר לאלו שכבר נמצאים בתוכה, וחימושם וארגונם לכדי צבא סדיר. מסירת שטחי ארץ ישראל לידי אוייבינו ועוד ועוד. מאוחר יותר ב-25 באוקטובר 1994, כאשר הכריז על חוזה השלום עם ירדן, חזר רבין על רעיון זה, וקרא: "לא עוד 'עם לבדד ישכון'".
רעיון זה מביא לידי ביטוי את חלום הבלהות של יהודים רבים. ובמיוחד של אותם יהודים שרואים את עצמם אזרחי העולם הגדול, לפני שהם רואים בעצמם יהודים. ובמילותיו של אחד מהם: "מה מסוכן הפסוק הזה, וכמה קרובה האפשרות שהוא יהיה נבואה המגשימה את עצמה. עם שיגדיר את עצמו כעם השוכן לבדד, עלול לגלות שהוא אכן בודד. והבדידות איננה חוף מבטחים. ממתי לשכון 'בדד' הוא דבר טוב בעיני התורה? אדרבה, הבדידות היא הדבר הראשון שהתורה אומרת עליו שהוא 'לא טוב': 'לא טוב היות האדם לבדו'. ומשורר החורבן הגדול שלנו, משורר 'איכה' בחר לפתוח את קינתו הראשונה במילים 'איכה ישבה בדד'!"
העובדה שבלק מלך מואב, הבין שמדובר בברכה, אינה מבלבלת אותם. בלעם - הנביא המכשף המקראי - מנסה בכל כחו, כמיטב האנטישמים לדורותיהם, להצביע על הפגמים הנמצאים בעם ישראל, מבחינה דתית, מחשבתית, מוסרית וחברתית. אולם, ככל האנטישמים, החירופים והגידופים של בלעם רק מדגישים את ההיפך: הוא נאלץ להודות שעם ישראל אינו עם ככל העמים, על אף שהוא מנסה להציג זאת באופן שלילי.
הפחד מהבידוד הבינלאומי, מבוסס על חשש מבידוד סגנון צפון קוריאה, על כל המשתמע מכך. אולם, חשש זה עד כמה שהוא מובן והגיוני, במיוחד למדינה קטנה, שיש בה אוכלוסיה קטנה באופן יחסי, שיש עליה איומים גדולים - הוא מתנפץ אל קרקע המציאות, ועוד יותר אל דפי ההיסטוריה.
וזה בדיוק מה שזיהה בלעם. בדיוק כמו שארל דה-גול שאמר לאחר מלחמת ששת הימים: "עם אליטיסטי, שתלטן ובוטח בעצמו" - בלעם זיהה את היכולת הלאומית הפנומנלית של עם ישראל, להסתדר בלי העמים.
זה מפחיד, אך העמים מודים בכך. ראש ממשלת צרפת אמר לפני אך שבועות בודדים: "אין מכירת נשק צרפתי לישראל. אין אמברגו. זו ישראל שמחליטה לא לקנות נשק מאיתנו. ישראל היא אחת המתחרות הגדולות ביותר של תעשיית הביטחון הצרפתית. אז בואו נפסיק להעמיד פנים שיש דפוסי תלות. זה לא נכון".
אפילו סגן נשיא ארה"ב אמר: "אם אני הייתי חבר בקבינט של ממשלת ישראל, כנראה שלא הייתי תוקף את בעלת הברית החזקה היחידה שנותרה לי בכל העולם". זאת בהתאם לדברי טראמפ, לפיהם בלעדיהם מדינת ישראל לא היתה מתקיימת שעתיים.
ובכן, בלעם שהיה מהחכמים ביותר שבין אומות העולם, כפי שאומרים חז"ל, נאלץ לומר בפה מלא, שעם ישראל היה קיים לפני טראמפ, ויתקיים גם אחריו. אדרבה, לאורך ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, המעצמות העולמיות הן אלו שדרשו מאיתנו לעצור, כדי שלא ננצח יותר מידי: במלחמת העצמאות, במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים, במבצע שלום הגליל, ובכל המלחמות שניהלנו כאן מאז.
המלחמה מול איראן, רק חידדה את המציאות: עצם העובדה שארה"ב הסיגה את מטוסינו פעמיים (שאנו יודעים עליהן), מראה היכן אנו עומדים. חברי הקבינט מתחילים להבין שבלעם צדק.
אך לכך יש גם משמעות רוחנית: איננו כפופים לדפוסי המציאות, המחשבה, ההתנהגות ומעל לכל לדפוסי המוסר של העמים. איננו חיים בזכות העמים. לאט לאט אנו צועדים לקראת מה שמבטיח הנביא ישעיהו לעם ישראל: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם".
הכותב הוא ראש המכון התורני של ישיבת ההסדר חיפה