בשבועות האחרונים עבר בכנסת בקריאה טרומית חוק יסוד לימוד תורה, בתמיכת 56 חברי כנסת אל מול 43 מתנגדים. על פי נוסחו המתוקן, לימוד התורה הוא "ערך יסוד במורשת העם היהודי וזכות יסוד במדינת ישראל", ומי שמתמסרים לו לתקופה ארוכה "תורמים תרומה משמעותית למדינת ישראל ולעם היהודי.
מה שמעניין אינו החוק עצמו, אלא המתנגדים לו. רבנים מבכירי הציונות הדתית, ובראשם ראשי ישיבות הסדר, קמו נגדו בחריפות. מו"ר הרב יעקב מדן מישיבת הר עציון כינה אותו "חוק הגדוש ביותר בחילול השם ובסילוף התורה", וקרא לכל ח"כ שומר תורה "להתנגד לו מכל וכול". ראש ישיבת עתניאל, הרב רא"ם הכהן, טען שהחוק מבטא כפירה בתורת משה, ואמר כי "חוק תלמוד תורה שמסורס בעצם ההבנה שתורה היא על מנת לקיימה - זה פשוט תורה אחרת". ראש ישיבת "אורות שאול", הרב תמיר גרנות, כתב כי "הכרה בלימוד תורה איננה צריכה חוק; רק הפיכתו לקרדום להיפטר ממצוות - צריך חוק. וזה נורא. וזה בזיון התורה ולומדיה".
טיעוניהם של המתנגדים נשענים ברובם על החשש העמוק מפני פגיעה מוסרית ותדמיתית בערך התורה עצמו. וחוק המציג את לימוד התורה כעילה לפטור משירות צבאי יוצר חיץ מסוכן, מעמיק את הקרע בעם, ומציג את לומדי התורה כמי שמשתמטים מחובתם הלאומית בעת מלחמה.
אך מול ביקורת זו, נוכח עמדתם של ראשי ישיבות אלו, מתבקש לשאול את שאלת היסוד ההיסטורית: ומה עם מפעל ישיבות ההסדר עצמו? , ומה עם עולם הישיבות הגבוהות הדתי לאומי?
מהנח"ל ועד לבית המדרש: שורשיו של השירות המקוצר
כדי להבין את עומק הפרדוקס, יש לחזור אל דברי ימיו של מפעל ישיבות ההסדר, שנוסד מתוך הכרה עמוקה בערך לימוד התורה ובחיוניותו לקיומנו הלאומי, לא פחות מאשר השירות בצבא. הישיבות הראשונות - ובראשן ישיבת כרם ביבנה שהוקמה בשנת 1953, ובעקבותיה ישיבות כמו שעלבים והכותל - נולדו מתוך מודל שביקש לשלב בין הציפיות הביטחוניות של המדינה הצעירה לבין הצורך בבניין רוחני.
בתחילת הדרך, מסלול ההסדר הושווה באופן ישיר ורשמי ליחידות הנח"ל (נוער חלוצי לוחם). השירות בנח"ל באותם ימים היה שירות משימתי וחלוצי מובהק: החיילים עברו טירונות חי"ר (לרוב במחנה 80), המשיכו לאימון מתקדם, וביצעו שירות מבצעי . תלמידי ישיבות ההסדר צעדו יד ביד עם חיילי הנח"ל; הם עברו את אותה טירונות, הוכשרו באימון מתקדם (בדרך כלל בחיל השריון), וביצעו משימות הגנה בקווי החזית.
אולם נקודת הפיצול הרעיונית והמעשית הייתה בשלב הבא: בעוד שחיילי הנח"ל הכללי פנו להקמת היאחזויות ולעבודה חלוצית בקיבוצים, ה"ביינישים" - תלמידי ישיבות ההסדר - פנו לחלוציות מסוג אחר: הם חזרו ללמוד בישיבות. הרעיון הבסיסי, שהתקבל בהסכמה מלאה ובהבנה מצד מפקדי הצבא וקברניטי המדינה, היה פשוט: לימוד התורה הוא משימה לאומית וחלוצית השקולה כנגד פיתוח ההתיישבות העובדת ואחזקת ההיאחזויות.
התרחבות המפעל ומסלולי הדחייה
במרוצת השנים, בעוד שמסלול הנח"ל הישן וההיאחזויות במתכונתם המקורית נסגרו (במהלך שנות ה-90 וה-2000), מסלול ישיבות ההסדר הלך והתרחב לאין שיעור מ-13 תלמידים בשנתון הראשון ב-1953, גדלו ישיבות ההסדר לכ-12,000 תלמידים כיום, ב-80 ישיבות ברחבי הארץ. מדי שנה מתגייסים לצה"ל במסגרת ההסדר כ-1,800 חיילים (כ 80% מהם ליחידות קרביות) המשרתים בצבא 17 חודשים,. בשנת תשנ"א (1991) הוענק לאיגוד ישיבות ההסדר פרס ישראל על תרומתו לחברה ולמדינה.
במקביל למפעל ההסדר, התפתח בציונות הדתית גם מודל "הסדר מרכז" (או מסלול "שלב ב'"), שנועד לתלמידי הישיבות הגבוהות (כמו ישיבת מרכז הרב). מסלול זה איפשר לבחורים לדחות את שירותם הצבאי במשך מספר שנים כדי להתמסר ללימוד תורה מעמיק, ורק בשלב מאוחר יותר - לעיתים סביב גיל 22 עד 26 - להתגייס לשירות צבאי מקוצר ומרוכז (בדרך כלל בין חצי שנה לשנה וחצי).
מכל אלו עולה עובדה חותכת: לאורך כל השנים, אנשי הציונות הדתית - הן בישיבות ההסדר והן בישיבות הגבוהות - הכירו בערכו הכביר של השירות הצבאי, אך בד בבד ראו בלימוד התורה ערך עליון המצדיק, ולמעשה מחייב, הסדרים מיוחדים וקיצור של השירות המעשי בפועל.
"זאת תורת ההסדר": השילוב כעמדה לכתחילה
עמדה זו לא הייתה פשרה פרקטית, אלא משנה פילוסופית והלכתית עמוקה. המסמך ההגותי המכונן ביותר של עולם ישיבות ההסדר הוא מאמרו של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל "זאת תורת ההסדר", שהתפרסם בכרך ז' של תחומין בשנת תשמ"ו (1986). הרב ליכטנשטיין הציב בו תשתית הלכתית ורעיונית לשילוב תורה ושירות צבאי במסגרת ישיבות ההסדר - "ספרא וסייפא" שבו שני הערכים מחייבים זה את זה. לא כבדיעבד, אלא כאידיאל לכתחילה
הרב ליכטנשטיין הדגיש כי חברה יהודית בריאה זקוקה הן לעוצמה צבאית והן לחוסן רוחני ומוסרי הנובע מבית המדרש. ויש צורך לשילוב בין שני הערכים, מתוך הבנה שקיצור השירות עבור לומדי התורה אינו הטבה אישית, אלא צורך קיומי של האומה. בעקבותיו החרו והחזיקו רבנים נוספים, אשר ביססו את ההכרה כי ללא תורה אין קיום לעם ישראל בארצו, וכי הלימוד מגן ומסייע למערכה הצבאית עצמה. רבני הציונות הדתית סברו בעקביות כי דווקא בגלל החשיבות העצומה של ערך לימוד התורה, נכון וראוי לקצר את תקופת השירות הפיזי בצבא.
מו"ר הרב מדן אמר ברב שיח 'ההסדר לאן' בשנת תש"ע (6.2.2010) את המשפט הבא: "שאם נשרת שלוש שנים - נסתכן באובדן שושלת התורה בציונות הדתית. אני מעדיף שאנשים ישרתו בשירות מקוצר, ובלבד שימשיכו להחזיק את שושלת התורה הזו."
רבנים נוספים המשיכו בדרך זו - הרב יובל שרלו ("השרות הקצר אינו נובע מאידיאולוגיה של אי-שרות, אלא ממפגש בין ערכים של תלמוד תורה ושותפות בעול הצבאי"), הרב אליעזר מלמד ורבים אחרים - כולם הכירו בלימוד התורה כערך ממשי המצדיק התאמת מתכונת השירות. כולם, לאורך השנים, בנו על ההנחה שאותה החוק המוצע מבקש לעגן.
בשם ערך לימוד התורה. נבנו מוסדות שלמים, קיבלו תקצוב ממשלתי ופרסי ישראל - כולם על בסיס ההנחה שלימוד תורה שקול ל"שירות משמעותי".
דווקא כעת: הצורך בעיגון חוקי של ערך לימוד התורה
והנה, הגענו אל נקודת הזמן הנוכחית. אנו נמצאים בתקופה שבה גורמים בשמאל ובתקשורת אינם מסתפקים עוד בביקורת על הפטור המוענק ללומדי התורה בחברה החרדית; החצים וסימני השאלה מופנים כעת ישירות גם כלפי קיצור השירות של תלמידי ישיבות ההסדר ומעמדם של בני הציונות הדתית. בעת הזו, כשהיסודות הרוחניים של המדינה מועמדים למבחן ולערעור, מתבקש ואף הכרחי לחוקק חוק יסוד שיעגן את ערך לימוד התורה כערך לאומי עליון של מדינת ישראל.
כבר הוסר הסעיף הבעייתי
חשוב לציין: הסיעה הדתית-לאומית בכנסת פעלה נכון. בעקבות דרישת סיעת הציונות הדתית, הוסר מנוסח החוק הסעיף שהשווה במפורש בין לומדי תורה למשרתי צה"ל. הנוסח החדש משקף את חשיבותם של לומדי התורה, מבלי להשוותם למשרתים. כלומר: החוק לא יכריז על שוויון בין לומדי ישיבות לחיילים. הוא אינו נותן פטור משירות. הוא בדיוק מה שישיבות ההסדר בנו עליו - ההכרה שלימוד התורה הוא ערך ממשי.
חוק היסוד הזה חשוב לא לצורך מילוט מחובות אזרחיות, אלא הצהרה ערכית-חוקתית דרמטית: מדינת ישראל, כמדינה יהודית, מכירה בכך שלימוד התורה הוא נכס אסטרטגי, עמוד תווך תרבותי ומקור כוחה המוסרי וההיסטורי של האומה. הציבור הדתי מתנגד מאוד לאורח החיים החרדי, ותפיסת עולמו שונה בתכלית, אבל הוא מכבד תורה ומעריך מאוד את לומדיה. כשיגיע היום שבו בג"ץ יידרש לבחון מחדש את מסלולי ההסדר, עדיף שמולו תעמוד הגדרה חוקתית ברורה. ביטול החוק מותיר את ישיבות ההסדר חשופות לאתגר משפטי שאין לו מענה מספיק.
דווקא מי שגדלו על ברכי "תורת ההסדר", מי שמבינים את האיזון העדין והעמוק בין שמירת הרוח לבין הגנת הארץ צריכים להיות הראשונים להתייצב מאחורי חוק זה, לאחר תיקונו.
זהו הזמן להרים את קרנה של תורה, להבטיח את מעמדה לדורות, ולהכריז בגאון כי קיומנו כאן נשען על חרב הלוחמים - אך שואב את חייו מעומק הלימוד של לומדיה.