"כאשר אתה מזהה מצוקה לידך, ואתה מבין שאתה יכול לעזור - אתה פשוט לא יכול לשבת מנגד", במשפט הזה מסכמת ענת כנפו את תפיסת החיים שמלווה אותה מאז ילדותה. בריאיון לד"ר חנה קטן היא מספרת כיצד תחושת השליחות והאחריות ליוו אותה לאורך כל תחנות חייה, והפכו אותה לאחת הנשים הבולטות בעשייה הציבורית והחברתית.

ד"ר קטן פתחה את הריאיון בהתייחסות ל"בינה היתרה" של נשים וליכולת שלהן להביט על המציאות לעומק ולרוחב. כנפו, אם לארבעה וסבתא לשלושה, מספרת כי מבחינתה הרצון להשפיע אינו תוצאה של תפקיד או תואר, אלא תכונת אופי שנולדים איתה.

לדבריה, כבר בילדותה הבחינו הוריה באותה תכונה. היא נזכרת כיצד, כשהייתה בת שנה וחצי בלבד, הייתה היחידה מבין האחיות שלא ביקשה שירימו אותה בדרך הארוכה לבית הדוד בירושלים. "לא אבא, אני ראשונה", הייתה אומרת, ותמיד התעקשה להמשיך ללכת בכוחות עצמה. "אבא היה אומר שכבר בגיל הזה אפשר לראות ניצנים של מה שהילד יהיה בעתיד."

התחושה הזו התחזקה כשהייתה תלמידה צעירה. באמצע כיתה א' עברה לבית ספר חדש ומצאה את עצמה מחוץ למעגל החברתי. "הייתי אאוטסיידרית", היא מספרת. דווקא החוויה הזו, היא אומרת, גרמה לה להבין את כאבם של ילדים שנשארים בצד, והפכה אותה רגישה במיוחד למי שמרגיש שאינו שייך.

בכיתה ט', כשעברה לאקדמיה למוזיקה, החליטה לפתוח דף חדש. זמן קצר לאחר מכן יצאה לעבוד, עוד לפני גיל 14. "רציתי להיות עצמאית. רציתי להחליט בעצמי, לקחת אחריות ולא להיות תלויה באחרים." היא מספרת כיצד שמעה במקרה על משרה במלון, הגיעה ביוזמתה והתעקשה להתקבל למרות גילה הצעיר. "אמרתי למנהל: נכון, עוד לא מלאו לי 14, אבל אני טובה."

גם בצה"ל ביקשה להגיע למקום שבו תוכל להשפיע באמת. עוד לפני שנשים שובצו לקורס טיס, פנתה וביקשה להיבחן. כשנדחתה רק משום שהייתה אישה, התקשתה לקבל את ההחלטה. "לא רציתי שיוותרו לי עוד לפני שבחנו אותי." בהמשך, לאחר שהשתכנעה בטיעונים המבצעיים, בחרה במסלול אחר והפכה למפקדת בפרויקט רפול, שבו ליוותה והכשירה חיילים שנשרו ממסגרות הלימוד. מבחינתה זו הייתה שליחות לא פחות חשובה. "ראיתי צעירים שאף אחד לא האמין בהם, ופתאום הם גילו שהם מסוגלים."

העשייה הציבורית הובילה אותה בהמשך גם לשלטון המקומי ולכנסת, אך לדבריה דווקא שם הבינה עד כמה חשוב להיצמד לערכים. היא מתארת אכזבה מהאופן שבו שיקולים פוליטיים גוברים לעיתים על חזון ארוך טווח, בעיקר בתחום החינוך. "כשמנהיג מוביל לפי סקרים ולא לפי דרך, הוא כבר לא מוביל - הוא מובל."

מתוך התובנות הללו הקימה את "מועצת החכמות", תנועה המבקשת לחזק את השפעתן של נשים במרחב הציבורי. "אנחנו לא קוראות לעצמנו חכמות", היא מסבירה. "אנחנו מביאות את חוכמת הדורות." לדבריה, כשם שבבית יש צורך בקולם של שני בני הזוג, כך גם במדינה יש צורך שנשים יהיו שותפות בקבלת ההחלטות. "אישה מביאה הסתכלות רחבה, רואה מערכות יחסים, מזהה חולשות וחושבת על התמונה השלמה."

חלק מרכזי נוסף בפעילותה מוקדש לחיזוק הזהות היהודית והחינוך. כנפו סבורה שלא ניתן לבנות חברה חזקה בלי שורשים עמוקים. "אי אפשר לדבר על מדינת ישראל בלי לדבר על יהדות, על ציונות ועל הערכים שעליהם קמה המדינה", היא אומרת, ומדגישה כי בעיניה חינוך הוא המפתח לכל שינוי ארוך טווח.

במהלך הריאיון שיתפה גם במפגשים שקיימה עם משפחות שכולות במסגרת מיזם "בשביל למלא את החלל". היא מתארת את ההתרגשות הרבה שליוותה כל ביקור ואת התחושה שהמפגש עם המשפחות מלמד שיעור עמוק על ערבות הדדית, נתינה ואהבת ישראל. "כשאתה שומע על החיים שהם חיו, אתה פשוט מרגיש קטן. אתה מבין כמה אור וכמה טוב היו באנשים האלה."

לסיום חזרה כנפו אל הרעיון שמלווה אותה מילדות: האחריות האישית. מבחינתה, שינוי גדול מתחיל תמיד באדם אחד שמוכן לקום, לקחת אחריות ולעשות - בדיוק כפי שעשתה אותה ילדה קטנה שהתעקשה ללכת ראשונה.