בתחילת השבוע, ו' בתמוז, מלאו חמישים שנה למבצע החילוץ ההרואי באנטבה. חמישים שנה לנפילתו של גיבור ישראל, מופת המפקדים, סא"ל יהונתן נתניהו הי"ד.
חמישים שנה לרגע שבו העולם כולו למד מהו עם בן־חורין, "שאת בניו לא יפקיר לזר". עם שהחירות איננה בבחינת קישוט או סיסמה יפה בחייו ההיסטוריים, אלא נשמת אפו, ערש קיומו וחזונו הגדול לעולם כולו. כמה סמלי הדבר שבשורת המבצע הדהדה בעולם כולו בתאריך 4 ביולי, שבו ציינו בארצות הברית של אמריקה מאתיים שנות עצמאות.
"הימים שלפני 4 ביולי 1976, במלאות מאתיים שנה לעצמאות ארצות הברית, היו גדושי ציפייה. התאריך ציין בשבילי, כמו בשביל רבים, את הולדת החירות בעולם המודרני. ספינות מפרש מעוטרות כדוגמת הספינות של המאה ה־18 הפליגו לנמל בוסטון. משפחות תכננו לבלות את סוף השבוע הארוך בחיק הטבע".
"זה היה אמור להיות יום חג גם לנו, הסטודנטים הישראלים ב־MIT . אבל העיבו עליו החדשות בדבר מטוס אייר פראנס שהמריא שבוע לפני כן מתל־אביב לפריז ונחטף לאחר עצירת ביניים באתונה. המחבלים הנחיתו אותו באנטבה, נמל התעופה הראשי של אוגנדה. בחדשות דווח על משא ומתן שהתנהל בין ממשלת ישראל ובין המחבלים כדי להביא לשחרור החטופים, וכן על שיחות עם נשיא אוגנדה, הרודן אידי אמין".
"ואז, בבוקר 4 ביולי, חדשות מרעישות סחפו את העולם כולו: במבצע הצלה נועז חילץ כוח ישראלי את בני הערובה והטיס אותם בחזרה לישראל. בשולי הדיווח צוין: "קצין אחד נהרג..." (ביבי, סיפור חיי, עמ' 115).
לא אפיזודה חולפת
במוצאי השבת האחרונה, במסגרת שיחה באחד מסניפי ארגון "תורה נוער", סיפרתי על יוני, האדם והמפקד, ועל המבצע כולו, לדור, שכפי ששיערתי, לא מספיק הכיר. דור שמצד אחד ידע כל כך הרבה גיבורים ומסירות נפש בני זמננו, ובכל זאת - חשוב לזכור ולהזכיר גם לו את סיפורי הגבורה שכולנו גדלנו עליהם ומשמשים עד היום אות ומופת לדורות.
באזכרה הלאומית שהתקיימה השבוע, סיפר ראש הממשלה על הכוח הפנימי שהניע את אחיו הבכור: "יוני עשה את כל זה משום שהוא הבין שהקיום הלאומי שלנו מחייב נכונות למאבק מתמשך במבקשי נפשנו. תחושת הייעוד הזאת כיוונה את דרכו לאורך כל שירותו הצבאי. כמה שבועות אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא כתב לי: אני מעדיף לחיות כאן תוך מלחמה מתמשכת מלהיות חלק מהיהודי הנודד... כיוון שאין לי כוונות לספר לנכדים שלי על מדינת היהודים במאה ה־20 כעל אפיזודה חולפת וקצרה באלפי שנות נדודים, אני מתכוון להיאחז כאן בכוח רב.
"יוני הביא את המילים הללו לשיא נוסף כשהוביל את חייליו לשחרורם של למעלה מ־100 חטופינו שהוחזקו באנטבה כבני ערובה. מבצע יונתן, שבו נפל יוני, יישא לעד את שמו. המבצע הזה זקף את קומתה של ישראל בין האומות והוכיח לעולם החופשי שאפשר וצריך להילחם בטרור, ובמידה רבה בזכותו גל חטיפות המטוסים שפקד את העולם בשנות ה־70 פסק כמעט לחלוטין".
את דבריו חתם ראש הממשלה בהבטחה: "אני מתחייב כאן על קברך יוני, ואני מתחייב בפניכם אזרחי ישראל: מדינת ישראל לא תהיה אפיזודה חולפת בתולדות עמנו..."
הר סיני או אתונה?
מייק האקבי, שגריר ארה"ב בישראל, הוא ידיד גדול של העולם היהודי ואוהב ישראל בכל ליבו. בנאום נפלא ומרגש שנשא השבוע בכנס ה־jns (הארגון JNS, Jewish News Syndicate / סינדיקט החדשות היהודי - סוכנות ידיעות ושירות חדשות אמריקאי־ישראלי מוביל המסקר את מדינת ישראל ואת העולם היהודי) הוא סיפר על השורשים היהודיים העמוקים שמעמידים את ארצות הברית על רגליה מיום היווסדה ועד היום:
"השבוע נקלעתי למעט מחלוקת שלא בכוונה, כי אמרתי משהו שאני אומר כבר שנים, זה לא היה משהו חדש. אבל הבהרתי נקודה ואני רוצה להבהיר אותה איתכם. אחת הסיבות שהאומות שלנו קשורות זו לזו היא כי על היסוד היהודי נוצרה הנצרות ועל היסוד היהודי נוצרה הציוויליזציה המערבית, ובלי זה, לא הייתה אמריקה. זה פשוט כל כך.
"היו אנשים שגינו אותי מכל העולם ואמרו, איך אתה מעז לומר את זה? הייתי אומר, איך אתם מעזים להיכשל בהיסטוריה?
"האם אינכם מודעים לכך שהאבות המייסדים שלנו רצו לשים כחותם של אמריקה, את קריעת ים סוף? שבבית הנבחרים בארצות הברית, יש פסל של משה? לא של קיקרו, לא של אריסטו או אפלטון, של משה.
"כי ההיסטוריה שלנו קשורה יותר להר סיני מאשר לאתונה או לרומא. היא לא קשורה לאף אחד מהם. היא קשורה לישראל".
מאין יבוא עזרי
"3800 שנה של רציפות העם היהודי מהזמן שאלוהים אמר לאברהם, אעשה אותך לעם גדול ודרכך יתברך העולם (עי' בראשית יב, ב-ג). כשהאבות המייסדים שלנו הבינו, הם הבינו זאת באופן כזה שאפילו בהכרזת העצמאות שלנו, הבהרנו היטב שזכויותינו אינן מגיעות מהממשלה, הן מגיעות מאלוהים. הן מגיעות מהבורא. ומאיפה הם קיבלו את הרעיון הזה?
"הם קיבלו אותו מהעיר הזאת ממש, ירושלים. הם קיבלו אותו בבירור מההיסטוריה הרציפה של העם היהודי שהיה מחובר לאלוהים והיה אור לעולם, ואני רוצה שלא תהיה אי הבנה. אמריקאים, בין שהם מבינים זאת ובין שלא, צריכים להיות אסירי תודה לאלוהים על העם היהודי ועל היסוד שעליו נוסדו החירות וקדושת הפרט, כי זה מה שמפריד בין הערכים שלנו לערכים של טוטליטריזם ודיקטטורה. אני לא רוצה שום חלק בזה. אני אוהב חופש, והלב, הנשמה, והבראשית של זה הגיעו מכאן ממש, מהארץ הזאת. הבה לעולם לא נתנצל על כך.
"בתהילים קכא נאמר: 'אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ'. כשאנשים אומרים, ישראל תושמד - אני חושב שהם לא מבינים, נכון? שזה לא בידי שום אדם או שום מדינה או צבא על פני האדמה הזאת. הארץ הזאת נמצאת בידיים של בורא היקום. והביטחון שלי ביכולתה של ישראל, לא רק להיות כאן, אלא להחזיק מעמד ולהישאר, לא נובע מכך שיש לנו צבא גדול ומכך שלישראל יש צבא גדול. זה מפני שלכולנו יש אלוהים גדול אשר הבטיח הבטחה והוא יקיים את ההבטחה הזאת..."
דבריו המפעימים של השגריר האקבי מהדהדים לי את דבריו הנוקבים של הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו "העמק דבר" לפרשת בלק על הפסוק: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט). הנצי"ב מעמיד זו לעומת זו שתי דרכים להישרדותו של עם ישראל - דרך המלך מול דרך חתחתים. כאשר ישראל שומר על ייחודו וזהותו - בדד - אזי הוא "ישכון". יתקיים ויזכה למעמד מכובד בין העמים. לעומת זאת, כאשר הוא מנסה להידמות לגויים ולהתבולל בתוכם - "בגויים" - "לא יתחשב". השנאה האנטישמית שתגרום לו להיות לא נחשב, תזכיר לו בעל כורחו את ייחודו ואת ייעודו.
יש כאלה שהמשבר הנוכחי עם ארצות הברית גרם להם לגחך במרירות ששם המבצע הבא יהיה "עם לבדד". המבצע המזהיר באנטבה ודבריו של השגריר האקבי מזכירים לנו שזוהי האמת הפשוטה שצריכה ללוות את התודעה שלנו תמיד.