1. השבת נקרא את פרשת בלק בספר במדבר וניפגש עם שירת הנבואה של בלעם הרשע, שנועדה על ידו לקלל את עם ישראל בצאתו ממצרים, לבקשת בלק בן ציפור מלך מואב בעת ההיא - המנהיג העכו"מי שליבו נמס מפחד למראה המוני העם היוצא ממצרים.
פרשת בלק היא פרשה ייחודית בתורה: היחידה מאז תחילת ספר שמות, בה האישיות הנבואית הבלעדית איננה משה רבינו. חז"ל הפרידו בין התורה כולה לבין פרשת בלעם: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב"(בבא בתרא י"ד, ב'). וזאת על מנת שנבין ש'אירוע בלעם' הוא ייחודי מאוד לאורך המהלך הכרונולוגי של הסיפור המקראי:עד כה קראנו בספר במדבר על התנהלות עם ישראל והתמודדותו מול קשיי המדבר, ועכשיו מתמקד ה'זום' התורן באירוע כמעט ביזארי שהתרחש הרחק מאוד מעיני העם שבמדבר, אי שם מעבר להרי החושך. עניין חריג נוסף בפרשתנו נעוץ בכך שההופעה האלוקית בסיפורנו מציגה שמות שונים של בורא עולם: "ה' אֱ-לֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ... אֵ-ל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם".
ובלעם הקוסם בבואו לקלל את ישראל, נוכח באפסותם ובחוסר יכולתם ש הקסמים האליליים והנחשים להתגבר על רצון ה':" כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל... וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו".
2. הפרשה השירית שנקרא בשבת, מלמדת כי בלעם למד דבר או שניים באשר למהותה של מערכת היחסים בין ה' לעמו: "כִִּּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל", ומכאן הוא ממשיך לדבר'בשם ה'': "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ-ל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם".
3. כבר אמרנו שכל מעשה בלעם המתועד בתורה והתגייסותו של הנביא שהיה על פי חז"ל שקול כנגד משה אבי הנביאים, לקלל את העם היוצא ממצרים, התרחש הרחק מעבר להרי החושך. ונשאלת השאלה, מדוע צריכה הייתה התורה להנציח את פרשת בלעם בתורה? וכי הסיפור לא היה מושלם ללא איזכור פרשה חריגה זו?
4.הרב יואל בן-נון הסביר שחשוב היה להנציח את הסיפור המתעד את הגנת אלוהי ישראל על עמו מפני שספר במדבר גדוש אירועים קשים ואסונות גדולים: מן המתאוננים והמתאווים, דרך התיירים-המרגלים ועד לפרשת פעור. הקורא את כל אלו עלול ח"ו להתייאש ולחשוב כי הקב"ה מאס בעמו. ואכן, מאז החלו אומות העולם (ע"ע הנצרות), לקרוא בתורה, החלו לחשוב שעם ישראל הוא עם קשה עורף, שהקב"ה חלילה התייאש ממנו. והתורה מגלה דעתה, באמצעות הנצחת השבחים הנפלאים על ישראל, שהשמיע דווקא בלעם, ולא משה, כי הקב"ה לא נטש את עמו. וכך, באמצעות אמירת השבחים המופלאים על ישראל מפי בלעם, מאזנת התורה בין האירועים הקשים של ספר במדבר. "מכאן" אומר הרב בן-נון, שכל חרון-אף שש לקב"ה כלפי עמו - נותר בינו לבין כנסת ישראל, בתוך המשפחה פנימה, ולא יחליף הקב"ה את עמו".וזה מסר חשוב לזמננו.
5. אמרנו כי הפסוק "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב", הוא 'הכי פוליטי' בשירת בלעם. ומה כאן 'פוליטי'? מסתבר ששתי תנועות יהודיות, הרואות עצמן ממשיכות דרכו של עם ישראל האותנטי - הלאומיות היהודית והחרדיות האולטרא-אורתודוקסית- דורשות אותו כמין חומר ומגלות בתוכו אסמכתא מקראית לדרכן. הראשונה נשענת על פרשנותו המקורית של הנצ"יב מוולוז'ין, שהיה מראשוני חובבי ציון. הנצי"ב ,רבי נפףתלי צבי ברלין, ראש ישיבת וולוד'יו,שתמך בהתלהבות בעליה לארץ ישראל ובעבודה חקלאית בארץ הקודש, תוך הקפדה על גדרי ההלכה,התייחס לפסוק זה בפירושו 'העמק דבר':
המילים "הֵן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב", אינם תיאור מצב אלא ביטוי מרכזי המאפיין את מעמדו ההיסטורי והרוחני של עם ישראל;וכך פירש הנצי"ב: כאשר ישראל חי לבדד[במדינת לאום משלו, במולדתו, נאמן למסורת אבותיו ושומר על צביונו המיוחד - אזי הוא יהיה במצב של 'ישכון', כלומר חי בשלווה ובכבוד בתוך העולם].
אך כשהיהודי מנסה לחיות בגולה בין הגויים ולהיטמע בתוכם ולעבור למצב של חיים "בגויים" - כי אז הוא הופך לדמות לא רצויה שנושאת תווית של 'לֹא יִתְחַשָּׁב', והגויים מתנכלים לו ו'לא סופרים' אותו ואת אחיו היהודים, ומזכירים להם שהם שונים. הנצי"ב מציע איפוא קריאה מוסיקלית ש הפסוק: "הֵן עָם לְבָדָד??? [כי אז] יִשְׁכֹּן!!![ כלומר אם ישמור על בדידותו וייחודו מול התרבות הזרה השל הסביבה, מובטח לו משכן ומגן מפני סערות הזמן וסכנת ההתבוללות] וּבַגּוֹיִם??? [כלומר, בהיותו מפוזר ומפורד בגויים, ומתערב בתוכם ולמד מתרבותם, כי אז " לֹא יִתְחַשָּׁב "[ולא יתחשבו בו, במאווייו ובצרכיו הדתיים].
6.לעומת זאת מאמצת האולטרא אורתודוקסיה את פרשנותו האנטי ציונית והאנטי לאומית של רבי אלחנן וסרמן ראש ישיבת ברנוביץ המעטירה, מעוייני התנועה הציונית שראה בציונות החילונית צורה של 'עבודה זרה בשיתוף', משום שלדעתו היא מייחסת כוח של גאולה ויכולת הנהגה לידי אדם ולא לקב"ה. והדבר מפורש ב'קובץ מאמרים'בו הוא מתאר את הציונות כ'אליל חדש' ועיקרון אמוני מתחרה בתורה.
הגר"א וסרמן: בפסוק זה עצמו התורה מבחינה בין התאגדות של בני אדם בעלי רקע משותף שהם בבחינת 'עם', לבין בני אדם היושבים על אדמתם וחיים חיים לאומיים מלאים שהם בבחינת 'גויים'. וכך פירש ר' אלחנן: עם ישראל הוא 'עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן' , אשר חי באורח שונה מכל באי עולם השונים מהם בתרבותם בדתם ובשפתם:"אין הם צריכים מולדת משלהם [במובן של מדינה לאומית ריבונית], כדי שהגויים יכירו בהם אומה עצמאית. עם ישראל אינו זקוק לפיסת קרקע, למדינה משלו, כדי שיהיה 'נחשב' בקרב הגויים.
ואם תרצו, פרשנותו של הנצי"ב הינה בבחינת גאווה יהודית וזקיפות קומה יהודית במדבר העמים. גם הראי"ה הרב קוק ורבנים נוספים ראו בייחודיות הזו של 'לְבָדָד יִשְׁכֹּן' ונושא שליחות היסטורית:לעם ישראל תפקיד רוחני ומוסרי ייחודי בעולם שאינו ניתן להשוואה לאומות אחרות. התבדלות זו אינה נובעת משנאת עמים, אלא מתוך הצורך לשמור על אור הקודש והמוסר האלוקי כדי להאיר לעולם כולו.
פרשנות הגר"א וסרמן הינה אפוא פרשנות גלותית, כבר אמר מי שאמר שיותר משקשה להוציא את היהודי מהגלות, קשה להוציא את הגלות מליבו של היהודי הגלותי, שמתקשה להתחבר לרעיון ההלכתי שקובע ש"למלחמת מצווה הכל יוצאין", ומעדיף שאחרים ימותו להגנתו, בבחינת 'נמות ולא נתגייס', נעימים לו מאוד 'מנעמי הגלות' שהניבו פוגרומים ואינקוויזיציות ושואות שעיקרם נהרות של דם יהודי וחילול שם שמים בגויים.