היד שתפקידה להושיט עזרה מתרוממת לאיים. בכנס בלניות שנערך לאחרונה, הנחה הרב הראשי דוד יוסף שליט"א את הבלניות לפעול כלפי נשים הבאות לטבול ללא בלנית בצורה שתבייש אותן, וזאת בשל פסיקת בג"ץ בנושא שמבזה לשיטתו את ההלכה. בלשנו הגדיר זאת כך: "את מרימה יד בתורה, תתביישי לך".
אפתח דווקא במה שאני מסכים איתו לחלוטין: התערבות בג"ץ בפסיקת ההלכה ובענייני הדת היא מהרעות החולות והגרועות ביותר שבדורנו. צריך להילחם מול התופעה הזו בכל הכוח, וגם כתבתי על כך מאמר נפרד. אך אני פה כדי לדבר לגופו של עניין, ואומר זאת בכאב רב: הפכנו את שומרת הסף לשוטרת, ואת רגע הטהרה הגדול לרגע של עלבון.
הבלנית באה לסייע, לא לשפוט
אני רב. אני פוסק. נשים פונות אליי בשאלות טבילה יום-יום - שאלות על לק ג'ל, חציצה של תכשיטים ועניינים רפואיים מורכבים. כבר תקופה לא קצרה שהנשים הללו מספרות לי, שוב ושוב, על החוויה במקווה: הבלנית מעירה להן "למה את באה עם לק?", "מדוע את עם העגיל הזה?" וכן הלאה. צורת ההתערבות הזו אינה נעימה, ובעצם, בכלל צריך לשאול מדוע היא צריכה להתערב?
מי מינה אותה לפוסקת? תפקיד הרב להכריע, תפקיד הבלנית להטביל ולעזור. תפיסת השיטור שבה פועלות חלק מהבלניות מרחיקה בפועל נשים מקיום מצוות הטבילה. מדובר בתפקיד עדין מאין כמוהו; האישה מגיעה אל המקווה במקום הרגיש, החשוף והצנוע ביותר שלה, והיחס כלפיה ראוי לשיפור משמעותי.
וכאן צריך לקרוא מה כתוב בהלכה, ולא מה שנדמה לנו שכתוב. השולחן ערוך פוסק שצריך להעמיד אישה על גבי הטובלת בשעת טבילתה, ומגדיר בדיוק לשם מה: "צריך להעמיד על גבה יהודית גדולה יותר מי''ב שנה ויום אחד שתראה שלא ישאר משער ראשה צף על פני המים". זה הכל. לא פיקוח על חציצות, לא חקירה צולבת על שבעה נקיים, ולא הערות על הגוף. את רוצה לעזור מעבר לכך? זה מעולה ומדהים, כולנו רוצים שנשות ישראל יטבלו לכתחילה, אך יש דרך לעשות זאת. באותו סעיף ממש, השו"ע מציע גם דרך דיעבדית לטבילה ללא בלנית, ולכן צריך לקחת את הדברים בפרופורציות ההלכתיות הנכונות.
זה לא דיון בין בג''צ לעולם התורה
הוויכוח הנוכחי אינו דיון בין בג"ץ לבין עולם התורה היהודי. זהו דיון פנימי של עולם התורה עם ציבור הטובלות והנשים. לי, לפחות, התשובה ברורה: לתת כבוד ושמחה לכל טובלת. לעמוד שם לצידה, לשאול בנועם ובענווה במה היא צריכה עזרה, ולהכווין את אלו שאינן בקיאות בפרטי ההלכות. הכל בנועם ובסבר פנים יפות.
עדיף לב שלם מטבילה כפויה
אני מבין היטב את הדאגה של הרבנים. בלנית מיומנת באמת מסייעת, ויש נשים רבות שמברכות על נוכחותה, על העצה הטובה ועל המילה החמה כשהן עולות מן המים. אני בעד זה בכל לבי. אבל בין לסייע לבין להכריח יש תהום, ובין להכריח לבין לבייש יש תהום עמוקה עוד יותר. השולחן ערוך ביקש לעזור לאישה שתטבול כשורה, לתועלתה שלה. הוא מעולם לא נתן ביד איש מקל לחבוט בה. כשהופכים מצווה של אהבה למבחן של כניעה, לא מקרבים אישה לתורה - מרחיקים אותה ממנה, ואולי מרחיקים אותה מהמקווה לעד.
בסופו של דבר, כשאותן נשים פגועות יפנו עורף למקווה ולמצוות הטהרה, הדין וחשבון לא יוגש לפתחו של בג"ץ. הוא יוגש לפתחם של מי שבחרו בביוש על פני קירוב. כשאישה מגיעה למקווה ומבקשת לטבול בדרכה שלה, ואנו סוגרים בפניה את הדלת או משפילים את מבטה מי שמרים כאן יד בתורה, הוא לא היא. זה אנחנו.