עם יד על הלב, כשמדובר במאבק על ערך לימוד התורה, אני פחות מתחבר למחאות רחוב, גם כשהן רגועות ולא אלימות.
בפרשת השבוע, בלק מלמד אותנו שיעור מעניין. הוא לא ביקש להביס את עם ישראל בשדה הקרב. הוא הבין היטב שאין כוחו של עם ישראל אלא בפיו. הוא חיפש קללה מול ברכה. אויבינו ידעו לא פעם טוב מאיתנו מהו מקור כוחנו.
דווקא משום כך, כשהזעקה היא על התעמרות שופטי בג"ץ והיועמ"שית בלומדי תורה במדינת ישראל, התגובה הראשונה צריכה להיות תוספת תורה, תוספת תפילה ותוספת חיזוק ללומדיה. זירת המעשים שייכת לפוליטיקאים, למשפטנים ולעסקנים. הם צריכים לחוקק, להיאבק, לעתור ולהסדיר.
יש עוד סיבה לכך שאיני מתלהב ממחאות רחוב. פערי ההשקפה בין הציבור החרדי לבין חלקים גדולים בחברה הישראלית - ואין זה סוד - עמוקים כל כך, שלעתים עצם היציאה לרחובות אינה מקרבת לבבות אלא להיפך. קשה למי שאינו חי את עולם התורה להבין שיש ציבור שלם הרואה בלימוד התורה את פסגת השאיפות ואת זכות קיומו של עם ישראל בארצו.
כשהפער הזה קיים, גם זעקה כנה עלולה להתפרש כעוד מאבק מגזרי. ובמציאות בה הציבור החרדי ממילא סופג גלים של הסתה, יש חשש שהיא רק תעמיק את השנאה.
אבל אחרי כל ההסתייגויות הללו, אסור לטעות. גם לחרדים מותר לזעוק, בוודאי בשעת צרה שכזו, כאשר עשרות תלמידי ישיבות ואברכים יושבים בכלא רק משום ששמעו לקול רבותיהם והמשיכו ללמוד תורה בבית המדרש. זכות הדמוקרטיה החלה על כל ציבור מפגינים אחר בישראל - אמורה להיות תקפה גם כאשר מדובר בחרדים.
ואכן, זו הייתה מחאה שקטה. בלי אלימות. בלי הרס. בלי שנאה. אפשר שלא להסכים עם עצם קיומה, אבל קשה לשלול את עצם הזכות להשמיע אותה.
ובכלל, נדמה לי שגם אחיי בציונות הדתית צריכים להביט על הסיפור הזה קצת אחרת.
השבוע נחשפתי לנתונים המדהימים של 'קרן עולם התורה', שם אולי מסתתר הסיפור הגדול באמת. גדולי התורה של הציבור החרדי, ראשי ישיבות בני קרוב למאה, סיימו מסע מפרך בן שלושה שבועות בארצות הברית. הם עזבו את ביתם, את תלמידיהם ואת סדר יומם, וכיתתו רגליהם בבתיהם של מאות נדיבים יהודים כדי לגייס כ־150 מיליון דולר להשלמת הפער התקציבי שנוצר בעקבות החלטות בג"ץ והיעדר חוק גיוס. כך הם עושים בשלוש השנים האחרונות.
והנה הפרט שרבים אינם יודעים: הכסף הזה אינו מיועד רק לישיבות חרדיות. ברשימת המוסדות התורניים הזוכים לסיוע, מופיעה כל ישיבה שאיבדה תקציב בהיעדר חוק גיוס, ללא אפליה מגזרית. כן, גם ישיבות הדגל של הציונות הדתית, ובהן מרכז הרב והר המור, נהנות מתקציב חודשי נדיב מטעם הקרן. גדולי התורה שנסעו לגייס את התרומות, לא שאלו אם הכיפה של התלמיד שחורה או סרוגה. הם ראו משבר כלכלי בבית המדרש - ויצאו להציל אותו.
אכן, המציאות מורכבת יותר מכפי שמקובל לחשוב. בתוך בני הישיבות שמעמדם מול רשויות הגיוס אינו מוסדר, ישנם גם לא מעטים חובשי כיפות סרוגות. הם אינם עומדים במרכז השיח, אולי משום שהנושא רגיש, אבל הם חלק מן המציאות המרה.
לכן מי שמתעקש להציג את המאבק הזה כמאבק של "החרדים" בלבד, מחמיץ את התמונה. במעגלים רחבים יותר משנדמה, זו שאלה הנוגעת לעולם התורה כולו.
את מה שראשי הישיבות החרדים הבינו במסע המפרך שלהם בין בתי הנדיבים בארצות הברית, אולי גם אנחנו יכולים להבין. לזכור שלפני כל הוויכוחים הפוליטיים, גם אם הם מוצדקים ועקרוניים למדי - תורה אחת לנו, ואב אחד לכולנו.
לתגובות: kook@bakehila.com