תגידו, בצה"ל יש יום להט"ב רשמי? במוסד אולי? באחד ממשרדי הממשלה? בכנסת אמנם מציינים את יום הגאווה הבין־לאומי, וגם שם לא לגמרי ברור מדוע כל סוגיית זהות, חשובה ככל שתהיה למי שמחזיק בה, צריכה להפוך לאירוע מוסדי מחייב במרחב הממלכתי.
אבל ניחא. השאלה העמוקה יותר היא אחרת: מאין התעוררה לפתע הביקורת הצבועה, הממוקדת והאובססיבית כל כך סביב הרצון לפסול את זיני?
כמה אפשר? לא הצלחתם בבג"ץ, בעתירה חצי הזויה של בכירים לשעבר, ששיקול דעתם האידאולוגי עיוור אותם. לא הצלחתם לעצור את המינוי במסלול המשפטי, אז עברתם למסלול הציבורי, התקשורתי והאישי. פעם זו הכפשה מוגזמת של אחיו, פעם זו האנדרטה, פעם זו פעילות להט"בית, פעם זו אשתו, פעם זה מספר ילדיו, ופעם זו עוד כותרת, עוד ציוץ, עוד קמפיין ועוד ניסיון להציג אדם שלם דרך פריזמה צרה, מגמתית ומוכנה מראש.
זהו בדיוק אותו מנגנון סטריאוטיפי שאתם עצמכם טיפחתם והעצמתם עד אבסורד. במקום לבחון אדם על פי כישוריו, עברו המקצועי, שיקול דעתו ותפקודו, אתם מצמצמים אותו לתבניות מוכנות מראש: משפחה גדולה, אמונה, אורח חיים או זהות חברתית. אחר כך אתם עוד מכנים זאת "ביקורת עניינית". אבל זו אינה ביקורת עניינית, אלא סטיגמה פוליטית המחופשת לנאורות.
שום דבר אינו מבלבל אתכם ושום עובדה אינה באמת עוצרת אתכם. כל מי שאינו מתיישר עם האג'נדה השמאלית, הליברלית והפרוגרסיבית, חייב מבחינתכם להיפסל, להיחשד, להיצבע בצבעים קיצוניים ולהידחק אל מחוץ לגדר הלגיטימיות. זה כבר מזמן אינו ויכוח ענייני, אלא שיטה. אם אדם אינו מדבר בשפה שלכם, אינו מקבל כמובן מאליו שכל מוסד ממלכתי חייב לאמץ את סדר היום הערכי שלכם ואינו מתיישר עם הקודים שקבעתם, הוא מיד הופך לאיום. לא ליריב לגיטימי, לא לאיש מקצוע שאפשר לחלוק עליו, אלא לאיום שיש לסלק.
זיני אינו מתאים לכם, ולכן מבחינתכם הוא חייב להיפסל. לא בגלל כשל מקצועי מוכח, לא בגלל חוסר התאמה מהותי לתפקיד, אלא מפני שהוא אינו משתייך למחנה הנכון, אינו מדבר בשפה הנכונה ואינו מתכופף בפני מנגנון הלחץ הציבורי שאתם מפעילים כבר שנים. הצביעות הזו פשוט זועקת לשמים.
כאשר חרדים מפגינים, אתם יודעים היטב לדבר על כפייה, קיצוניות, פגיעה בממלכתיות, השתלטות על המרחב הציבורי, חסימות כבישים, אלימות ושיבוש חיי האזרחים. אתם גם ממהרים לשאול מי מממן, מי מארגן, מי מסיע, מי מתדרך ומי מפעיל את הקמפיין. אני איני מצדד בהפגנות שפוגעות בסדר הציבורי, אבל אני מתנגד עוד יותר לצביעות. משום שכאשר המחאה מגיעה מהצד שלכם, וכאשר מערך מאורגן, מתוקצב, מתוזמן ומתודרך מופעל נגד אדם שאינו מתאים לכם אידאולוגית, פתאום אין מימון פסול, אין לחץ מאורגן, אין מנגנון כוח ואין כפייה רעיונית. פתאום הכול נקרא דמוקרטיה, זכויות, ערכים, מאבק אזרחי ונאורות.
לא, זו אינה שמירה על ערכים. זו כפייה אידאולוגית בתחפושת ליברלית. אפשר וצריך לכבד כל אדם באשר הוא אדם, ואין שום מקום לפגוע באיש בגלל זהותו, נטייתו או אורחות חייו. אבל יש מרחק גדול בין כבוד לאדם לבין הפיכת כל מערכת ממלכתית לשדה קרב אידאולוגי. מדינה מתוקנת אינה יכולה להתנהל לפי דרישות של קבוצות לחץ המבקשות לכפות סדר יום מגזרי על כל מוסד, כל מינוי, כל טקס, כל סמל וכל החלטה.
בסופו של דבר, השאלה איננה אם מישהו אוהב את זיני או מתנגד לו. השאלה היא אם עדיין מותר למנות אדם מקצועי לתפקיד בכיר מבלי שיעבור ועדת התאמה אידאולוגית של מחנה מסוים. האם מותר להחזיק בתפיסת עולם אחרת מבלי להפוך מיד לאויב הציבור, והאם במדינה דמוקרטית הרוב עדיין קובע, או שהוא רק תפאורה עד שהקמפיין הבא של קומץ קולני יחליט עבורו מה מותר ומה אסור.
אז יאללה, תרגיעו. הציבור מבין היטב את המשחק. הוא רואה את הצביעות, מזהה את האובססיה ועייף מהניסיון הבלתי פוסק להפוך כל מחלוקת ערכית למסע פסילה אישי. לא זיני הוא הבעיה. השיטה היא הבעיה, והיא כבר נמאסה.
קובי אלירז שימש כיועץ לענייני התיישבות תחת שרי הביטחון משה (בוגי) יעלון, אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו וכיועץ לשר הביטחון נפתלי בנט לענייני שטחי C.