יובל למבצע יונתן לשיחרור החטופים ממטוס אייר-פראנס שנחטף לאנטבה שבאוגנדה - גם אחרי 50 שנה, ישנם גילויים וישנן מסקנות מתאימות גם לימינו.
אחת מהן היתה הבגידה של צרפת בישראל. המטוס החטוף, להזכיר, היה של החברה הצרפתית אייר-פראנס. הטיסה המקורית היתה מישראל לפריז. חוץ מ-83 הישראלים, היו על המטוס עוד כ-60 נוסעים צרפתים. ממשלת ישראל, ובצדק, ראתה בצרפת את המדינה האחראית לשלום כל הנוסעים - ישראלים וצרפתים כאחד.
אבל ממשלת צרפת, באופן בוגדני, ניהלה משא-ומתן משלה על שיחרור הנוסעים הצרפתים, והצליחה בכך. ביום השלישי לחטיפה, 29 ביוני, ריכזו החוטפים את הישראלים והיהודים שבין הנוסעים באולם הנוסעים של הטרמינל הישן בשדה התעופה של אנטבה ושחררו את יתר הנוסעים. חטופים יהודים רבים סיפרו שהפרדתם משאר הנוסעים לקולן של פקודות בגרמנית הזכירו להם את הסלקציות שהיו נהוגות במחנות ההשמדה הנאצים.
קברניט המטוס הצרפתי, מישל בקוס, התעקש להישאר עם נוסעיו החטופים, מתוך אחריותו לשלומם. יחד איתו נשאר כל צוות המטוס.
המחבלים הציבו אולטימטום, שאם לא יענו דרישותיהם עד יום חמישי, 1 ביולי, יוצאו להורג שני חטופים בכל שעה, עד שדרישותיהם יענו, או עד שכל בני הערובה ימותו. תוך כדי משא ומתן הסכימו המחבלים להאריך את מועד האולטימטום ל-4 ביולי.
כשהמחבלים, בהם כאמור גם גרמני וגרמנייה, הפרידו בין יהודים ללא יהודים, ולמעשה בין ישראלים ללא ישראלים, זעמו בישראל על ה'סלקציה', המונח הכל כך טעון מימי השואה. בדיעבד התברר שה'סלקציה' הזו היתה אחד הדברים הטובים ביותר שקרו באירוע. משתי סיבות: כעת היה קל יותר לתכנן מבצע צבאי, שבו ישראל נדרשה לשחרר רק 80 נוסעים ולא 140. והשניה החשובה יותר - בזכות שיחרורם התאפשר ל'מוסד' לתחקר את המשוחררים, ולשאוב מהם מידע חיוני רב על מספר המחבלים, מיקומם, מיקום החטופים, וכן מידע כללי על מבנה נמל התעופה, מידע מודיעיני שערכו היה רב בעת תיכנון המבצע.
אחת הנוסעות ששוחררו, בזכות דרכונה הקנדי, היתה נינט מורנו, תושבת צרפת, שמסרה לאנשי המוסד ולנציג סיירת מטכ"ל, עמירם לוין, מידע מפורט, אותו תיעדה במהלך החטיפה, בנוגע למבנה הטרמינל, מיקום החטופים והחוטפים וזמני החלפת המשמרות ביניהם.
לאחר ההפרדה בין היהודים המובהקים והישראלים לשאר הנוסעים מצאה את עצמה נינט מורנו בחלקו השני של האולם, עם כל הזרים. האולם הופרד על ידי שירותים כימיים. היא נכנסה לשירותים מהצד של הזרים דילגה מלמעלה ועברה לצד הישראלי. כך היא עשתה כמה פעמים ביום ולמעשה היא הייתה היחידה שידעה מה קורה אצל הישראלים.
את רשמיה מהביקורים החפוזים בחלקו הישראלי של האולם שרטטה נינט בפנקס שאותו שמרה ובו רשמה לעצמה רשימות, מתכונים ועוד. נינט שירטטה את כל מה שהיא ראתה שם, את האולם, את מיקום החלונות, מה רואים משם, מיקום הישראלים, את הקרטונים שהיו מחוברים בחוט חשמל מתחת לחלונות.
לאחר החטיפה עלתה נינט מורנו ארצה עם משפחתה. שניים מנכדיה התגייסו לסיירת מטכ"ל. אחד מהם היה סא"ל עמנואל מורנו, שנהרג בדיוק 30 שנה אחר כך, בשלהי מלחמת לבנון השניה, בכ"ה באב תשס"ו, בעומק השטח הלבנוני. מורנו הוא חלל צה"ל היחיד עד כה שתמונתו אסורה בפירסום. קו ישר מוביל בין גבורת הסבתא לגבורת הבן.
אולי בעוד 50 שנה נבין, מה שכרגע לא נראה הגיוני, איך בגידתו העכשווית של נשיא ארה"ב טראמפ בעצם סייעה למדינת ישראל.