בשעת לילה מאוחרת, כאשר רעש היום סוף־סוף שוכך, עולם אחר מתחיל להתגלות.
הטלפון הסלולרי השתתק. הפגישות הסתיימו. זרם המחויבויות האינסופי הממלא את שעות הערות שלנו נדם. מדען נותר לבדו במעבדתו, בוהה בבעיה המסרבת להיפתר.
סופר יושב מול דף ריק, ממתין למילה הראשונה. רופא מכבה את האור במשרדו שבבית החולים וצועד תחת שמים חשוכים זרועי כוכבים, נושא עמו שאלות אישיות מכדי להשמיען בקול. אי־שם, גבוה מעל פני הארץ, אסטרונאוט מביט מבעד לחלון החללית ורואה את כוכב הלכת הכחול, השברירי והדומם, תלוי באוקיינוס של חשכה.
לכאורה, דבר אינו מתרחש. ואף על פי כן, דווקא בלב הבדידות הקיומית מתחילים לעיתים מעשי היצירה העמוקים ביותר.
אנו מקיפים את עצמנו בשיחה, בפעילות, באחריות וברעש. הרעש מנחם משום שהוא מעניק לנו את התחושה שאנו חיים בעולם מוכר, יציב וניתן להבנה. אולם כאשר הרעש דועך, מציאות אחרת מתחילה להתגלות באיטיות. שאלות שנותרו קבורות מתחת לשגרה מתחילות לצוף על פני השטח. אנו מתחילים לשאול לא רק מה אנו עושים, אלא מדוע אנו עושים זאת. לא רק לאן אנו הולכים, אלא מי אנחנו.
רוב בני האדם חווים רגעים כאלה כבדידות.
ומכיוון שהבדידות עלולה להיות מטלטלת, אנו מבקשים באופן אינסטינקטיבי להימלט ממנה. אולם כמה מגדולי ההוגים, האמנים ואנשי הרוח של האנושות גילו שהבדידות, כאשר מאמצים אותה במקום להימנע ממנה, יכולה להפוך לשער. מה שנראה תחילה כדממה עשוי להתגלות כנוכחות, ומה שנדמה כבדידות עשוי להפוך לשיחה. מה שנראה תחילה כבידוד עשוי להתפתח למחווה יצירתית.
סיפור זה מהדהד שוב ושוב בין דפי התנ"ך.
אברהם נכנס אל ההיסטוריה לא כאביה של אומה, אלא כנווד בודד. הציווי האלוהי הראשון המופנה אליו אינו לבנות, לכבוש, ללמד או להנהיג, אלא פשוט לעזוב. הוא מתבקש להתרחק מארצו, ממולדתו ומבית אביו אל יעד לא ידוע. איש אינו שומע את הקול המלווה אותו. איש אינו רואה את האופק הנפתח לפניו. לפני שהפך לאבי האומה, הוא אדם ההולך לבדו אל מעבר לגבולות המוכר והידוע, אוחז רק בהבטחה ובאמונה.
אותה תבנית מופיעה שוב בחייו של יעקב.
בלילה שלפני פגישתו עם עשו, מלווה יעקב את משפחתו מעבר לנהר יבוק. בזה אחר זה הם נעלמים בתוך החשכה. המחנה הולך ומשתתק. ואז לוכדת התורה את הרגע המכונן הזה במשפט קצר אחד:
"ויעקב נותר לבדו"
אין בפסוק דרמה, אך הדממה המקיפה אותו עצומה. ברגע הזה אפילו הקרובים לו ביותר אינם יכולים לצעוד לצדו. דווקא שם, בחשכת הבדידות, הוא נאבק עם האיש המסתורי שמשנה את חייו לעד. עם עלות השחר הוא נושא עמו פציעה, ברכה ושם חדש. ישראל נולד לא בארמון ולא בשדה קרב, אלא במאבק בודד על שפת נהר.
שוב ושוב חוזר התנ"ך אל הנושא הזה. משה פוגש את אלוהים בשעה שהוא רועה צאן במדבר, מורחק מן הכוח, מורחק מן החברה ואף מורחק מעמו שלו. אליהו חווה דבר דומה. נרדף, מותש ובודד, הוא בורח אל המדבר. שם, על ההר, הוא חווה רוח חזקה, רעידת אדמה המטלטלת את הארץ ואש הממלאת את האופק. אולם אלוהים אינו נמצא באירועים אלה. רק לאחר שהרעש חולף שומע אליהו את "קול הדממה הדקה".
הרגעים המכוננים ביותר של האמונה אינם מתרחשים במרכז המחנה, אלא בשוליו.
ייתכן שזו משמעותה העמוקה יותר של אחת ההבטחות החידתיות ביותר בתורה:
"וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ".
במילה אחת, "משם", מרוכזת כל הדרמה של החיפוש האנושי.
התורה אינה קובעת שאלוהים נמצא ברגעים של ודאות, נוחות או הישג, או לאחר שכל השאלות כבר נענו. אלא שהיא רומזת שהמסע מתחיל משם, מן המדבר, מן אי־הוודאות, מן העמידה לבד מול שאלות שאיש אחר אינו יכול לענות עליהן במקומנו, מתוך בדידות קיומית.
יותר משלושת אלפים שנה לאחר מכן הגיעה הפסיכולוגיה המודרנית למסקנה דומה.
קלארק מוסטאקאס תיאר את הבדידות הקיומית כממד בלתי נמנע של הקיום האנושי. כל אדם מגלה בסופו של דבר שיש חוויות שלא ניתן לחלוק באופן מלא. יש תקוות שנותרות נסתרות, פחדים שנותרים פרטיים ושאלות שאיש אחר אינו יכול לענות עליהן. סבו של הרב, רבי חיים, דיבר על קודש הקודשים שבנפש האדם, אשר חייב להישאר נכס פרטי שאינו משותף לאחרים.
מוסטאקאס התעקש שאין לראות בבדידות רק נטל. היא יכולה להפוך למקור של יצירתיות. כאשר אדם מפסיק להימלט מן הבדידות ומתחיל להקשיב לה, ממדים נסתרים של העצמי מתחילים להתגלות, והבדידות הופכת לקרקע פורייה ליצירתיות.
דונלד ויניקוט זיהה דבר דומה. הוא טען שהיכולת להיות לבד אינה חולשה, אלא סימן לבשלות. האדם הבריא מבחינה פסיכולוגית אינו זה שלעולם אינו חווה בדידות, אלא מי שמסוגל לשכון בתוכה מבלי להצטמצם על ידה.
מרטין בובר העביר תובנה זו אל תחום הפילוסופיה והדת. מפגש אמיתי, כך לימד, מתחיל רק לאחר שאדם נעשה מסוגל לעמוד לבדו. לפני שאדם מסוגל להיכנס למערכת יחסים אמיתית של אני-אתה, עליו להתייצב תחילה מול עצמו. הבדידות אינה רק ערש היצירתיות. ייתכן שהיא גם ערש היחסים.
האדמו"רים החסידיים הבינו זאת זמן רב לפני שהפסיכולוגיה המודרנית העניקה לכך שם. רבי נחמן מברסלב עודד את חסידיו להתרחק מהמולת הרחוב ולצאת אל השדה או אל היער, אל מקום שבו יוכלו לעמוד בכנות לפני אלוהים. בתחילה יש רק דממה. אחר כך באה הבדידות. אך אם האדם נשאר נוכח זמן רב דיו, הבדידות הופכת בהדרגה לשיחה. הריקנות מגלה את עצמה כנוכחות.
הרב יוסף דב סולובייצ'יק הפך תובנה זו לאחת ההגויות הדתיות העמוקות ביותר של העת החדשה.
בספר איש האמונה הבודד מתאר הרב את הבדידות המלווה אמונה אמיתית:
"אני בודד משום שבדרכי הצנועה והבלתי מספקת אני מחויב לאלוהים ולבריתו, ומשום שאני נושא מסר שקשה לי להעבירו לבן־אדם אחר".
המאמין חי בעת ובעונה אחת בשני עולמות. האחד הוא עולם ההישג, הטכנולוגיה וההצלחה המעשית. האחר הוא עולם הברית, הקדושה והטרנסצנדנטיות. עולמות אלה חופפים זה לזה, אך לעולם אינם מתמזגים לחלוטין. משום כך חווה איש האמונה בדידות שאין להתגבר עליה לחלוטין.
הרב הבחין לעיתים קרובות בין בדידות לבין בידוד. אף שהיה מוקף בבני משפחה, חברים ואלפי תלמידים, הוא נשא בתוכו תחושה עמוקה של בדידות. לא הייתה זו בדידותו של אדם חסר חברה, אלא בדידותו של מי שחוויות האמונה העמוקות ביותר שלו אינן יכולות להיות משותפות במלואן. בהתאם לכך, הסרט הביוגרפי על חייו נושא את השם *איש האמונה הבודד*, ואחד מתלמידיו הקרובים ביותר העיר כי הרב היה האדם הבודד ביותר שהכיר מעודו.
אולם עבור הרב, הבדידות לא הייתה רק נטל, היא הייתה התנאי שאפשר את הברית והפך את היצירתיות להכרח. בעומדו לבדו לפני אלוהים, האדם נקרא לא רק להאמין, אלא גם ליצור. היצירתיות תופסת מקום מרכזי בהגותו של הרב, הן בשליחותו של האדם לתקן את העולם והן בתהליך התשובה, שאותו ראה כמעשה של בריאה עצמית. האדם הבודד מחפש את אלוהים משום שאף דבר אינו יכול להשביע את צימאונה העמוק ביותר של הנשמה, ובחיפוש זה הוא מגלה את הכוח לחדש הן את עצמו והן את העולם.
מה שנכון לגבי היחיד עשוי להיות נכון גם לגבי אומה שלמה.
מעטות האומות שחוו בדידות בעקביות כפי שחווה העם היהודי או מדינת ישראל.
בעומדו על פסגות מואב הביט בלעם בישראל והשמיע מילים שימשיכו להדהד לאורך דורות של היסטוריה יהודית:
"עָם לְבָדָד יִשְׁכּוֹן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב."
על פניו נראה כי בלעם מתאר כאן מציאות פוליטית גרידא. אולם בלעם לא תיאר רק מציאות גיאו־פוליטית, אלא מצב קיומי. זהותו של העם היהודי לעולם לא תתמצה בשפה, בטריטוריה, בכלכלה או בפוליטיקה. בלב הקיום היהודי עומדות הבדידות והברית.
הרב סולובייצ'יק ראה בבדידות זו אחד המאפיינים המכוננים של ההיסטוריה היהודית. כשם שאיש האמונה היחיד חי בשני עולמות, כך גם העם היהודי. הוא חי בתוך ההיסטוריה ובו בזמן קשור לייעוד החורג מן ההיסטוריה. הלקח של ההיסטוריה היהודית איננו שהאומות דחו את היהודים, אלא שהסיפור היהודי מעולם לא היה ניתן לצמצום מלא לקטגוריות שדרכן אומות נוהגות להגדיר את עצמן.
אולם העובדה המדהימה בתולדות העם היהודי היא שתקופות של בידוד הפכו שוב ושוב לתקופות של יצירתיות יוצאת דופן. כאשר חרב בית המקדש השני וירושלים עמדה בחורבנה, היהדות לא נעלמה. במקום זאת יצרו החכמים את המשנה ואת התלמוד, ובכך בנו ציוויליזציה ניידת המסוגלת לשרוד את הגלות.
כאשר גורשו יהודי ספרד בשנת 1492 והתפזרו ברחבי אגן הים התיכון, הם נשאו עמם לא רק זיכרונות של אובדן, אלא גם זרעים של התחדשות. בתוך כמה דורות הפכה צפת לאחד המרכזים הגדולים של היצירתיות היהודית. תורתו של רבי יצחק לוריא עיצבה מחדש את הרוחניות היהודית. רבי יוסף קארו חיבר את השולחן ערוך. הקבלה, ההלכה והשירה פרחו.
מאות שנים לאחר מכן, בעקבות האסון הגדול ביותר בתולדות העם היהודי, רבים הניחו כי הציוויליזציה היהודית לעולם לא תוכל להשתקם. אולם מתוך האפר קמו מדינת ישראל, תחייתה של העברית כשפה חיה, מרכזים חדשים של לימוד תורה והישגים חסרי תקדים במדע, ברפואה, בטכנולוגיה ובתרבות.
שוב ושוב חוזרת ההיסטוריה היהודית על אותו סיפור מופלא.
החיפוש הפך למפגש.
המפגש הפך ליצירתיות.
היצירתיות הפכה להתחדשות.
אותו תהליך המתרחש בנפשו של היחיד מתרחש גם בחייו של עם.
אולי זו המשמעות העמוקה יותר של הבטחת התורה: "משם".
אחרית דבר: האריה הקם
הרבי מקוצק הציע פירוש יוצא דופן לברכתו של בלעם:
"כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ?"
(במדבר כ"ד, ט)
רוב המפרשים הבינו את הפסוק כהצהרה על כוח. אריה ישן הוא עדיין אריה. מי יעז להעיר אותו?
אך הקוצקר שמע בפסוק לא הצהרה על עוצמה, אלא שאלה על תקומה: מי יוכל להקימו כאשר האריה רובץ, כאשר הוא נראה מובס, גולה או ישן?
התשובה היא: איש מלבד האריה עצמו, בעזרת ה'.
בשינוי עדין של הדגשה הפך הקוצקר את הפסוק מהצהרה על עוצמה להתבוננות על התחדשות. סודו של עם ישראל אינו בכך שהוא חזק כאשר הוא עומד. אומות רבות ידעו רגעים של כוח וגדולה. סודו טמון ביכולתו לקום לאחר שנפל. הוא קם לאחר גלות. הוא קם לאחר רדיפות. הוא קם מתוך חורבן.
הוא קם לאחר שדורות שלמים היו משוכנעים שסיפורו הגיע אל קצו. והוא קם גם כאשר ידידים התרחקו ובעלי ברית הפנו לו עורף. שוב ושוב מלמדת ההיסטוריה כי כוחו האמיתי של ישראל אינו בעמידתו, אלא בתקומתו.
האדם הבודד מגלה עומקים של דמיון ואמונה שלא הכיר קודם לכן. האומה הבודדה מגלה מאגרי חוסן החבויים מתחת לפני השטח של ההיסטוריה.
והעם שעליו אמר בלעם כי הוא שוכן לבדד קם פעם נוספת, כאריה, נתמך לא רק בזיכרון או בהישרדות, אלא בייעוד בריתי ההופך את הבדידות לאמונה, את האמונה ליצירתיות ואת היצירתיות להתחדשות.
הכותב הוא הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין