תמיד שאלתי את עצמי כיצד מצליח קשר שנולד בין כותלי הכיתה להפוך למשהו כל כך משמעותי. חז"ל, ברוח קודשם, הגדירו זאת בדיוק הנכון. במסכת סנהדרין (יט ע"ב) נאמר "כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".
הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ה, א) מראה שהדברים מקבלים תוקף הלכתי מחייב: "כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ומוראו, כך הוא חייב בכבוד רבו ומוראו, יתר מאביו; שאביו מביאו לחיי העולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". זו אינה מליצה ספרותית, אלא הגדרה של קשר גנטי-רוחני.
בין מסדרון הישיבה לכותלי הבית
כשאנו יושבים יחד בכיתה, מתמודדים עם סוגיה, או כשאנו משוחחים על החיים או נפגשים לשיחת מסדרון, רצים אחר כדור במגרש, שרים שירי נשמה, משהו מהנשמה שלי עובר אליך, ומשהו בך נכנס בי.
הקשר הזה הופך אותי אם תרצה, לאב רוחני, עם הרבה ציפיות ודרישות. וכמו אבא שמביט בבנו היוצא אל הדרך, אני צופה בך 'כעת', כשהחופש הגדול בפתח, בתערובת של גאווה, תקווה ותפילה מלווה.
אתה יודע, אני נזכר בסיפור מרגש על הגאון רבי אריה לוין זצ"ל, "אבי האסירים", סיפור שאני מרגיש שאתה תצטרך אותו בחופש הקרוב, בו יהיו הרבה התמודדויות, כפי שכבר התחלת לשתף ולשאול כיצד צולחים אותן. באחד הימים צעד רבי אריה ברחובות ירושלים ופגש תלמיד שלו מהעבר הרחוק, שכבר גדל, עזב את עולם הישיבות, ואף שינה לחלוטין את אורח חייו ומראהו החיצוני.
הבחור, שהרגיש נבוך ומרוחק, ניסה להתחמק כדי לא להביך את רבו. רבי אריה הבחין בכך, מיהר אליו, אחז בידו בחמימות ואמר לו משפט שנחקק בדברי הימים של עולם החינוך: "חושב אתה כי משום ששינית את לבושך, פחתה אהבתי אליך? בעיניי נשארת אותו תלמיד אהוב, ואני קשור אליך בדיוק כפי שהייתי אז".
אתה מי שאתה, גדלת להיות במשך השנה הזו, טהור שכמותך, טוב גמור כפי שתמיד היית ותהיה,
זכור זאת בימי החופש הללו, שאתה חשוב בעיני אבא שבשמיים תמיד, לכן כדאי שתהיה חשוב גם בעיניך יקירי.
תבין אהובי, זהו כוחו של קשר אמיתי בין רב לתלמיד. הוא אינו תלוי במרחק הגיאוגרפי, לא בשעון ולא במסגרת הכיתתית. הוא נשאר יציב בתוך הלב, במקום אליו נכנסת כבר מזמן.
לעצמך כדאי שתזכור, החופש הגדול הוא לא זמן של "כיבוי אורות" לנשמה, אלא הזדמנות ליצירה ועשייה עצמית. המרחק בינינו כעת הוא המרחב שבו אתה מוזמן לפרוח בזכות עצמך, כפי שבאמת היה הניסיון לעשות ולהתאמן לאורך השנה. לקחת את הערכים והתורה שרכשת, ולהפוך אותם לחיים מלאי משמעות.
מתוך התחושות האלו, מתוך ה'אבהות הרוחנית' הזו שמלווה אותי גם כשהספסלים ריקים, כתבתי אליך ועליך את השורות הבאות:
הֵם הָיוּ אוֹמְרִים / יְהוֹשֻׁעַ אוֹדֶרְבֵּרְג
כְּשֶׁהֵם אָמְרוּ
"שֶׁכָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה- מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ"
הֵם יָדְעוּ מָה הֵם אוֹמְרִים
כְּשֶׁהֵם אָמְרוּ
"כְּשֵׁם שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִים בָּנִים, כָּךְ הָרַב קָרוּי אָב"
הֵם יָדְעוּ מָה הֵם אוֹמְרִים
כְּשֶׁהֵם אָמְרוּ
"מִכָּאן שֶׁהָרַב קוֹרֵא לְתַלְמִידוֹ- בְּנִי"
הֵם יָדְעוּ מָה הֵם אוֹמְרִים
כְּשֶׁהֵם אָמְרוּ
"כָּל מִי שֶׁמַּעֲמִיד תַּלְמִידִים, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בְּרָאוֹ"
הֵם יָדְעוּ מָה הֵם אוֹמְרִים
צֵא וְהַבֵּט בְּעֵינֵי לִבּוֹ שֶׁל מְחַנֵּךְ
שֶׁאֶת תַּלְמִידָיו הוּא אוֹהֵב
כֵּיצַד אֲמָרוֹת אֵלּוּ, הַצְּרוּפוֹת
מִתְקַיְּמוֹת בְּחַיֵּי אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת
בני, צא אל החופש הזה בידיים מלאות. צור, עשה, צמח ופרוש כנפיים. דע שגם מבעד למרחק הזמן והמקום, עיני לִבי מלוות אותך באהבה ובאמונה גדולה בכוחותיך וכמובן, ניפגש.