הסוד של האריה היהודי

בשנת 1902 כתב חיים נחמן ביאליק את הפואמה "מתי מדבר", שבה הוא מתאר את דור המדבר כאריות, כפירים ולביאים רדומים, נרפים וחלשים, עד שמגיע האריה האחד, קם מתוכם, שואג את שאגתו האדירה ומחריד את המדבר "תיו על תיו פרסה".

נדמה כי מאה ועשרים שנה נדרשו לאותו אריה כדי לשאוג בקול. דווקא בימים אלה, וכמחווה לברכתו של בלעם, ראוי לחזור מעט אחורה ולבחון עד כמה האריה מלווה את התרבות החזותית והזהותית שלנו, מראשית המקרא ועד לימינו.

האריה במקרא ובסמלי השבטים

שני שבטים במקרא זכו בברכת יעקב לדימוי האריה. הראשון הוא שבט יהודה, שהוביל את מסע המחנות במדבר והיה ראש לכל השיירה. עליו אומר יעקב: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ" (בראשית מט, ט).

השבט השני שזכה לדימוי האריה הוא שבט דן. אף שנחשב לנחות שבשבטים, במסע המחנות במדבר היה האחרון, המאסף: "וּלְדָן אָמַר: דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן" (דברים לג, כב).

שני גורי אריות, האחד מוביל והשני מאסף. האחד רובץ, כבד ומתנשא, ומזוהה עם העוצמה הרוחנית של עם ישראל, שבט יהודה, ירושלים. השני מזוהה עם העוצמה הפיזית, עם היומיום ועם התנועה המתמדת, שבט דן, תל אביב של ימינו וגוש דן בכלל.

מכיסא שלמה ועד "בצלאל"

בתקופת הבית הראשון שימש האריה כמעין מותג הבית של שושלת בית דוד. שלמה המלך בנה את כיסאו כך שעל כל אחת מידיות הזהב ניצב אריה, נוסף על שנים עשר אריות שעמדו משני צדי המדרגות: "וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל וַיְצַפֵּהוּ זָהָב מוּפָז... וּשְׁנַיִם אֲרָיוֹת עֹמְדִים אֵצֶל הַיָּדוֹת. וּשְׁנֵים עָשָׂר אֲרָיִים עֹמְדִים שָׁם עַל שֵׁשׁ הַמַּעֲלוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה, לֹא נַעֲשָׂה כֵן לֹא לְכָל מַמְלָכוֹת" (מלכים א י, יח-כ).

בין השנים 1916-1919 שימש זאב רבן כראש כמה מחלקות ב"בצלאל". באותן שנים עמלו המחלקות לריקוע נחושת ואמייל על הכנת ארון קודש, מבנה דמוי שער ארמון בסגנון הבארוק, שעל מדרגותיו יושבים שני אריות נחושת, בדומה לתיאור שבספר מלכים.

עם חורבן הבית ואובדן הריבונות היהודית, צמד האריות לא נעלם. הוא עבר טרנספורמציה והפך לסמל של הגנה על הקודש. מאז אנו מוצאים אותו באמנות בתי הכנסת, כשומרים על לוחות הברית, על ארונות קודש, על פרוכות, כתובות, חנוכיות ועוד. דימוי האריה מאכלס אוספים, קטלוגים וספרים רבים העוסקים באמנות היהודית לדורותיה.

האריה מופיע גם בשפה החזותית של ימי הביניים וברבים מסמליהן של משפחות אצולה, ובהן משפחות רוטשילד ומונטיפיורי. לעיתים הוא ניצב על שתי רגליו האחוריות ולעיתים פוסע על ארבע. אימוץ סמל האריה בידי משפחות יהודיות מימי הביניים ואילך מלמד על השתלבות במרחב מתוך מקום של כוח ושליטה, ולעיתים גם על זיקה למוצאן משבט יהודה ומירושלים.

בשנת 1949 הוכרזה תחרות לעיצוב סמל העיר ירושלים. לוועדה הוגשו הצעות רבות ששילבו סמלים יהודיים מגוונים, ובהם שופר, שבעת המינים, יונה עם עלה זית ועוד. הסמל שנבחר לבסוף עוצב בידי אגודת הציירים הירושלמים לגרפיקה שימושית, והוא שילב שלושה מרכיבים: אריה שואג הניצב על שתי רגליו האחוריות, חומת העיר ואבני הכותל, וענפי זית.

האריה הירושלמי אינו רק אלמנט קישוטי, אלא קוד חזותי המקפל בתוכו אלפי שנות היסטוריה. בבחירתו לסמל העיר הצליחה מדינת ישראל הצעירה לנכס מחדש סמל עתיק ולצקת לתוכו משמעות מודרנית של ריבונות, תוך שמירה על זיקה עמוקה למסורת המקראית ולתרבות היהודית.

שער האריות והמיתוס הצבאי

במלחמת ששת הימים, באופן סמלי כמעט, נכנסו הצנחנים לירושלים דרך שער שמשני צדדיו ניצבים שני גורי אריות. "שער האריות" הפך לסמל המלחמה ואף שימש השראה ליורם טהרלב בשירו "על קרב גבעת התחמושת", במשפט הבלתי נשכח: "אולי היינו אריות".

אלא שהאריות שהעניקו לשער את שמו הם למעשה סמלו של הסולטן הממלוכי בייברס, ממבשרי הבנייה הבולטים בירושלים. בייברס אימץ את הסמל כתרגום לשמו, בָּאיְ (אדיר, עשיר, אציל) ובַּרְס (פנתר), וללא כל קשר לירושלים. סמלי האריה שלו מעטרים גם מבנים נוספים שבנה בלוד, בצפת ובקלעת נמרוד. אף על פי כן, האריות שבשער האריות נחקקו בזיכרון הלאומי כחלק בלתי נפרד מהמיתוג ההיסטורי של ירושלים.

מחותם ירבעם ועד לשטר חמש הלירות

גם פיקוד המרכז, שלהקתו היא ששרה את המילים "אולי היינו אריות", אימץ את דמות האריה בסמלו, אך לא אריה הניצב על שתי רגליו אלא אריה פוסע תוך כדי שאגה.

רחבעם זאבי, גנדי, ששימש אלוף הפיקוד, הרחיק לכת כאשר הביא למשרדי הפיקוד גור אריה שילווה אותו בפגישותיו כסמל חי. הגור, שעורר סערה ציבורית, הועבר לבסוף לגן החיות בירושלים.

מבחינה חזותית התבסס סמל פיקוד המרכז על חותם "לשמע עבד ירבעם", חותם מלכותי נדיר מן המאה השמינית לפני הספירה, שנמצא בתל מגידו בשנת 1904. בול ועליו איור החותם עוצב בידי מרים קרולי לכבוד חגיגות העשור למדינה, והיה הבול הראשון בתולדות העיצוב הישראלי שעוצב בידי אישה.

סמל האריה השואג מאותו חותם המשיך והופיע גם על שטר חמש הלירות, מסדרה ב', ועל מטבע חצי השקל שהנפיק בנק ישראל בשנת 1980.

בקיץ 2002 הוצבו ברחובות ירושלים עשרות פסלי אריות שעוטרו בידי אמנים שונים. הפרויקט זכה להצלחה רבה, והפסלים נמכרו במכירה פומבית לטובת ילדים בסיכון. כיום חלק מאותם פסלים ניצבים מוזנחים ברחבי העיר, וזוכים לניסיונות שיקום מקומיים של אמנים ואמניות המבקשים להשיב להם את צבעם.

גם עולם התקשורת אימץ את הסמל. איגוד יועצי התקשורת בישראל בחר באריה השואג כלוגו לתחרות המצוינות שלו, ואילו פרס עבודות הסטודנטים נקרא "גור אריה".

פחות משבוע לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" פרסם מערך ההסברה הלאומי את הסמליל "עם כלביא", ובו צדודית של רעמת אריה בצבעי כחול ולבן. הסמליל נשען על ברכת בלעם: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא..." (במדבר כג, כד). בלעם, שנשלח לקלל את עם ישראל בשליחותו של בלק, מצא את עצמו מברך אותו באחת הברכות העוצמתיות ביותר במקרא.

גם המלחמה עם איראן, שנשאה את השם "שאגת הארי", קיבלה סמליל המציג אריה שואג במלוא גופו. וכמו בברכה המקראית, ניצבים גם כאן זה מול זה שני טיפוסי האריות: האריה השקול והמתנשא, כברכת יהודה, והאריה השואג לטרף, הזריז והמתוחכם, כברכת דן.

הטיפוגרפיה שנבחרה לשני הסמלילים היא עיבוד קל לגופן "הדסה" של הנרי פרידלנדר, הנחשב בעיני רבים ל"אריה של הגופנים" העבריים, ומוביל את טיפוסי האותיות בעברית מאז שנות הארבעים.

משאגת העבר אל שאגת ההווה

חודש הספר העברי, שהסתיים זה מכבר, מזכיר לנו ספר ילדים מיוחד שנשכח מעט עם השנים. וכך הוא נפתח: "שאגתו של האריה נשמעה בכל קצוות הבית והחרידה מרבצם את בני מינו, האריה סקר את הבאים, נהם נהימה של שביעות רצון ופקוד פקד: 'רעי בני הלביאות, לכבוד הוא לי לפתוח את כנס מלכי החיות'".

כך מתחיל סיפורו של פלג, ילד בן אחת עשרה, הפוגש במוזיאון רוקפלר את סיפורם של האריות בהיסטוריה הישראלית, בספרה של הארכאולוגית רינה הברון משנת 1973. המוזיאון, שבינתיים נסגר זמנית, שימש תפאורה למפגש בין הילד לבין אחד הסמלים העתיקים והעקביים ביותר של התרבות היהודית.

ייתכן שנכון היה להוסיף השנה פרק נוסף לספר הילדים החביב הזה, לצרף אל כנס מלכי החיות גם את גיבורינו האחרונים, ולספר את סיפור גבורתם, מבלי לשכוח להקדיש את העמוד הראשון למי שברכתו ממשיכה ללוות אותנו עד היום: בלעם.

הכותבת היא ראשת המכללה האקדמית אמונה לאמנויות ועיצוב בירושלים