בשבוע הקרוב תתכנס מחדש הועדה לבחירת שופטים, בה אני חברה, על מנת לנסות להגיע למינויים מוסכמים. צפויים לנו שלושה דיונים מרתוניים, ואני מקווה מאד שנצליח, לאחר שנה וחצי בהן לא התכנסנו, להביא ברכה למערכת בתי המשפט בישראל.
כל אחד חי בעולם אחר, כל כך גדול השוני...את מה שאני חושב עמוק, אתה חושב שטוח, את מה שאני רואה סגור אתה רואה פתוח, את מה שאני רואה לבן אתה רואה שחור, כשיורדת עלי החשכה עליך זורח אור, מה שבשבילך חלום לי זו האימה, מה שבשבילי שלום לך זו מלחמה...
את השיר היפה והחשוב הזה של אהוד בנאי קראתי בפתח הדיון הראשון של הועדה לבחירת שופטים, כדי להמחיש לכל היושבים סביב השלחן עד כמה רחב ועמוק הקיטוב בינינו, ועד כמה חשוב לגשר עליו. הקראתי את השיר כפתיח להצעתי, שנקדם מינויים בדרך ההסכמות, ללא הצבעה של רוב ומיעוט, וזאת בעיקר בשל הצורך הגדול באחדות העם בעת קשה זו של מלחמה. "אחדות אינה אחידות, - הסברתי - "אבל אחדות לעת הזו היא אחריות, והיא מתחייבת".
אלא שאז הסתבר, שמינויים בהסכמה אינם הליך חריג בועדה לבחירת שופטים, אלא זו דרך המלך הנהוגה בה לאורך שנים וקדנציות. "אני תשע שנים בועדה, והדברים נעשים כל הזמן בהסכמה" - הבהירה לנו עו"ד אילנה סקר, ותיקת החברים סביב השלחן. המשתתפים כולם הסכימו, וכך יצאנו לדרך.
וזה הצליח מעל ומעבר למצופה. זכיתי להיות שותפה למאות שעות של דיוני עומק ומאמצי גישור, שהביאו בסופו של יום לתוצאות מצוינות, ולמינויים של כ 200 שופטים מכל גווני הציבור. בדיונים אלה שמנו לנו למטרה לגוון את מערכת המשפט בשופטים מכלל שכבות הציבור, עמלנו להבקיע דרך גם לשופטים שלא עברו את "ועדת השתיים" (חסם סמי-מקצועי בפני שופטים בעלי "דעות לא נכונות"), לקדם מועמדים שהיו חסומים ע"י "ווטו" שכל-כולו אידאולוגי ולא מקצועי, וגם לחסום את מינויים של מועמדים שראינו בהתנהלותם חוסר יושרה או חוסר אחריות לאומית קיצונית. התווכחנו לא מעט, התגמשנו גם לא מעט, ובסופו של יום (נכון יותר: ימים רבים) מילאנו את שורות בתי המשפט בארץ בשופטים שכולם זכו לאמון הועדה כולה.
כל זה נעצר לפני כשנה וחצי, עם החלטת השופטים לפרוש מדרך ההסכמות, ולהעדיף את הדרך הקלה והנוחה, כביכול: לכפות את עמדתם על שר המשפטים באמצעות צו של בג"צ. "אין לי ספק שאתם בונים על העתירה של הג'ינג'י" - אמרתי אז בכאב, בתום דיון ארוך וקשה, לחברי בועדה, ונעניתי בשאלה המיתממת: "מי זה הג'ינג'י?" ואכן, הג'ינג'י לא אחר לשלוח הודעה לבית המשפט, שהגיעה לתקשורת מהר יותר מכפי שהגעתי חזרה ממשרד המשפטים למשרדי שלי..
אין קלה ונוחה עבור חברי הועדה מהמשמאל מהדרך הבג"צית, וגם אין מקטבת ומפלגת ממנה. הדרך הזו רומסת את הסמכויות המוקנות על פי חוק לשר המשפטים, שהוא ורק הוא רשאי להחליט על מועדי כינוס הועדה ולנהל את הדיון בה, לרבות ההחלטה מתי ועל מה מצביעים. היא משתמשת בועדה כמריונטה של בג"צ, ולמעשה כופה עליה לפעול ללא שיקול דעת כשהתוצאה מוכתבת לה מראש. וכמובן היא מרסקת עד דק את אמון הציבור במערכת המשפט, ומייצרת משבר של ממש בתוך הועדה עצמה. אבל כל אלה נדחו בפני הדחף למנות את השופט עמית לנשיא, ולו גם בדרך כוחנית ודראקונית.
כך הגענו למשבר בן שנה וחצי, במהלכו לא כונסה הועדה, ולא נבחר אף שופט לאף ערכאה. השורות בבתי המשפט הלכו והתרוקנו, ולא היה מי שימלא אותן. העומס על השופטים הלך וגבר, ולא היה מי שיתן לו מענה.
יאמר לזכותו של שר המשפטים, שלמרות המשבר הקשה הוא לא חסך שום מאמץ לנסות לחזור לדרך ההסכמות. סדרה ארוכה של פגישות גישור שקיים הביאה לגיבוש רשימת מועמדים מוסכמת, כזו שניתן היה באמצעותה להתכנס ולבחור שוב: רשימה שיש בה שופטים שחשוב לנו למנות, וכאלה שחשובים לצד השני, והסכמנו להתגמש לקראתם. רשימה מגוונת, טובה ומוסכמת. התהליך הזה הבשיל כבר לפני חצי שנה. כן כן, חצי שנה קיימת רשימת מועמדים מוסכמת. חצי שנה במהלכה יכולנו כבר להספיק למנות עשרות ואולי מאות שופטים נוספים. אבל דרך ההסכמות ננטשה שוב לטובת האפיק הבג"צי (כי אכן, הג'ינג'י שוב הגיש עתירה...)
לא אחת שאלתי את עצמי, במהלך חצי השנה הזו: איך הם מסוגלים? איך הם מסוגלים לדעת שיש רשימה מוסכמת, שאפשר למנות שופטים יחד, להיטיב עם מערכת המשפט עליה הם אחראים, גם בהיבט הכמותי - של מספר השופטים, גם בהיבט האיכותי - של העומס המוטל על כל אחד מהם, וגם בהיבט הקריטי של אמון הציבור שהולך ומתפוגג? למה הם לא חוזרים לדרך המלך, שפתוחה לפניהם? האם באמת הם לא מבינים לאיזה תהומות של קיטוב מסוכן הם מובילים את עצמם?
ממש לאחרונה, כשכבר עמדנו על פי תהום, זכינו להתפכחות של השופטים חברי הועדה, ונפתח הפתח לחזור לדרך ההסכמות. זו הסיבה שהועדה תתכנס השבוע, והאמת - עד לאחרונה הייתי אופטימית בנוגע לתוצאותיה. אבל הדיון שהתקיים השבוע בבג"צ בעתירה נגד תיקון חוק יסוד השפיטה - החוק שישנה את הרכב הועדה לבחירת שופטים - טילטל וסדק את האופטימיות שלי. הדיון הזה, בו ברור לכל בר דעת עד כמה ניגוד העניינים של השופטים זועק לשמים - מעלה בי מחדש את החשש שחברינו השופטים לא יגיעו לועדה כדי לשתף פעולה.
התבטאויות השופטים במהלך אותו דיון, הפוסלות מראש כל מעורבות של מי שהם מכנים "פוליטיקאים" (במובן הרע של המילה) בבחירת השופטים, מבטאות אטימות וחוסר הבנה קיצוני לעובדה שה"פוליטיקאים" הם נבחרי הציבור ומייצגיו.
הדה-לגיטימציה לזכותו של הציבור להשפיע, באמצעות נבחריו, על בחירת השופטים, מבטאת התכחשות לעובדה שעולמם הערכי של אותם שופטים בהכרח יבוא לידי ביטוי בהחלטות כאלה ואחרות שיובאו לפתחם, כמו גם לעובדה שרבים מידי הם המועמדים שלא זכו להיבחר אך ורק בשל עמדותיהם האידיאולוגיות. כל אלה מעלים בי חשש כבד ששוב נסטה מן הדרך, כשהתהום כל כך קרובה.
"ויאמר מלאך ה' אל-בלעם: לך עם האנשים". - מדוע מאפשר המלאך לבלעם ללכת למשימה הנוראה אליה כבר נאמר לו שאסור ללכת? רש"י משיב תשובה מכאיבה אך נכונה: "בדרך שאדם רוצה לילך בה - מוליכין אותו". אם בלעם בוחר להתעלם, לסרב להבין, מתעקש ללכת בדרכו למרות שכל הסימנים מראים שזו דרך רעה המובילה לאסון - אזי הבחירה בידו, להמשיך באותה הדרך עד סופה המר.
כולי תקוה ותפילה, שחברינו השופטים לא ילכו שוב בדרך הקלה והקורצת כל כך בה בחרו לאורך השנה וחצי האחרונות, המובילה את מערכת המשפט עליה הם מופקדים אל תהומות הקיטוב וחוסר-האמון הציבורי, ויבחרו בדרך הישר של כיבוד הדמוקרטיה והעם, דרך החיבורים וההסכמות, שבה ורק בה טמון הנצחון של כולנו.