שאלות יסוד מהותיות מלוות את העיסוק בסוגית המנהיגות - מהי בכלל הגדרה של מנהיגות, מי ראוי להיות מנהיג, מהם הכישורים הנדרשים ממנהיג, כיצד מגבילים את כוחו של המנהיג ומבקרים את פעולותיו, כיצד מחליפים מנהיג, האם תכונת המנהיגות היא דבר נרכש או שהיא דבר מולד, מה אופיה של המנהיגות בתקופה של רשתות חברתיות וטכנולוגיות מתקדמות, והאם מנהיג צריך להיות גם סמל מוסרי או שדי לציבור בהצלחותיו המדיניות והפוליטיות, גם אם חייו הפרטיים אינם בדיוק סמל ומופת?
נגיעה מהותית בחלק מהנקודות הללו ניתן למצוא בפרשה, בדו-שיח בין משה לקב"ה.
לפני הסתלקותו מבקש משה רבנו מהקב"ה למנות מנהיג לישראל שימשיך את פועלו וינהיג את העם אל ארץ ישראל.
כדאי לשים לב למילים המדויקות של משה ושל הקב"ה כאשר הם מאפיינים את הקריטריונים הנדרשים למנהיג.
משה מנסח את בקשתו כך: "יִפְקֹד ה' אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".
מעניין לראות שמשה מגדיר שתפקידו של המנהיג הוא ללכת לפניהם גם בצאתם וגם בחזרתם- '..אֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם', וכן את העובדה שמשה מדמה מנהיגות לרעיית צאן -
'כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה'.
את המילים 'אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם' מפרש רש"י כך: 'לֹא כְדֶרֶךְ מַלְכֵי הָאֻמּוֹת שֶׁיּוֹשְׁבִים בְּבָתֵּיהֶם וּמְשַׁלְּחִין אֶת חַיָּלוֹתֵיהֶם לַמִּלְחָמָה..".
פרשן המקרא המלבי"ם [רבי מאיר ליבוש וייזר, בן המאה ה 19, ברומניה וברוסיה]. יפרש את עניין היציאה והחזרה באופן הזה: "אשר יצא לפניהם- ההנהגה הזאת תחלק לשתים- בעת שיצאו לחוץ ללחום עם אויביהם שיצא לפניהם, בעת שישובו אל בתיהם שאז צריך להנהיג ההנהגה הפנימית לעשות משפט בין אדם לחברו".
הצד השווה לשני הפרשנים הללו הוא תכונת הדוגמא האישית, המנהיגות ולקיחת האחריות, גם בחזית החיצונית מול אויבים מבחוץ, וגם בחזית הפנימית החברתית התוך-ישראלית. מנהיג הוא זה שיש בכוחו להוביל את העם להצלחות בזמן היציאה למערכה תוך כדי קריאת 'אחרי', אבל הוא גם זה שיצטרך להוביל אותם חזרה גם אם המערכה לא הסתיימה בניצחון, לשקמם, ולעודד את רוחם.
תגובתו ותשובתו של הקב"ה לבקשתו של משה- 'יִפְקֹד ה' אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה', גם היא מצריכה עיון ודיוק במילים: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו'.
הקב"ה לא מציב תנאים וקריטריונים של כריזמה, חכמה, כושר רטורי וכדומה, אלא מגדיר דבר אחד הנדרש ממנהיג: "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ".
את ההגדרה הזו פירש המדרש כך: "איש אשר רוח בו - שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", ובמקום אחר כתב כך: "איש אשר רוח בו- שיהא הולך עם הקפדנים כפי דעתן ועם המתונים כפי דעתן: וסמכת את ידך עליו, שיתברך תלמודו על ידך".
זו תכונת מנהיגות אמת מעבר לדוגמא האישית והרמה המוסרית.
בשפת ימינו היינו קוראים לזה יכולת הכלה. המנהיג צריך להיות בעל מבנה אישיות ותכונות אופי שיאפשרו לו להכיל את הרוחות השונות המנשבות בעם, לדעת להתנהג באופן הראוי גם עם הקפדנים וגם עם המתונים, ולהבין שזה המבנה החברתי המגוון של כלל ישראל. מנהיג של עם הוא מנהיג של כל העם ולא רק של חלק מהעם שאיתו הוא מרגיש יותר בנוח כי הם מתומכיו.
מכאן גם הדימוי לרועה צאן- 'כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה'. רועה הצאן אחראי על כל העדר,
הן על הצאן החזק והן על החלש, תפקידו להאכיל את כולם, ולהשיב את כולם בסוף יום המרעה בריאים ושלמים.
איש אשר רוח בו - הוא איש אשר יש בכוחו ובכוח אישיותו לרומם את רוח העם, להוסיף רוחניות בעם, מתוך אהבת המונהגים ויכולת הלכה וקבלה של כולם. כך נוהג רועה צאן כלפי צאנו, וכך ראוי שינהג מנהיג כלפי מונהגיו.