האם ניתן לגשר על המשבר החוקתי בישראל? זו השאלה שעמדה במרכז שיחתם של יהודה יפרח והרבנית ד"ר לאה ויזל, ראש המדרשה באוניברסיטת בר־אילן, משפטנית ודוקטור למשפטים, בפודקאסט 'חוקה רזה' של ערוץ 7 והמכון למדיניות העם היהודי.
לאורך הריאיון הציגה ויזל תפיסה המשלבת ניסיון משפטי, עשייה חינוכית ותפיסת עולם תורנית, וטענה כי שורש המשבר אינו רק משפטי אלא בראש ובראשונה תרבותי ואנושי. ויזל תומכת במאמצים לכונן 'חוקה רזה' תוך שיח והידברות.
בתחילת הריאיון ביקש יפרח להבין כיצד השתנה היחס של סטודנטים דתיים כלפי מערכת המשפט והאקדמיה. ויזל השיבה כי דווקא בית המדרש מעניק לסטודנטים את היכולת להתמודד עם עולם מושגים חדש מבלי לאבד את הזהות התורנית שלהם. "העולמות של האקדמיה והעולם התורני הם עולמות שמאוד מפרים אחד את השני. אני יכולה להגיד בוודאות שלימודי המשפטים שינו את האופן שבו אני לומדת תורה, ומצד שני הם גם מאוד מאתגרים", אמרה.
לדבריה, מי שמפסיק את לימוד התורה עם סיום הישיבה או המדרשה מתקשה לזהות את ההנחות הערכיות הטמונות בשפה האקדמית. "עולם אקדמי הוא שפה שלמה. מי שעובר משפה לשפה בלי כל הזמן לעשות את התרגום פשוט נבלע בשפה החדשה. לא תמיד יש פתרונות, ולפעמים צריך לדעת לחיות עם המורכבות ולהחזיק גם וגם". היא סיפרה כי גם במהלך כתיבת הדוקטורט שלה נאלצה להתמודד עם מתחים בין המשפט העברי לבין המשפט הפלילי, אך דווקא ההתמודדות הזאת העמיקה את עולמה הרוחני.
בהמשך השיחה עבר יפרח לעסוק בשינויים שחלו בשיח הציבורי סביב מערכת המשפט. ויזל הדגישה כי בניגוד למה שנהוג לחשוב, אצל צעירים רבים היא דווקא פוגשת סקרנות ורצון להבין את העולם שמנגד. "הבעיה היא לא אצל הסטודנטים", אמרה, "אלא בשיח הציבורי שהפך לשיח של כוח ושל שליטה. אפס אמון, אפס הקשבה".
לדבריה, במקום לנסות להבין את הנימוקים של הצד השני, כל מחנה ממהר לייחס לו מניעים נסתרים. היא הזכירה את דבריו של הרב יונתן זקס על מחלוקת קורח ואמרה, "יש מחלוקת שמחפשים בה את האמת, ויש מחלוקת שהיא הרמנויטיקה של חשד. כשאנחנו תופסים את הכול כמאבקי כוח, האמת מפסידה. אם היינו מחפשים אמת, לפחות היינו מסוגלים להקשיב, ואחר כך לחדד את העמדות שלנו".
כשיפרח שאל מה השתבש במהלך הרפורמה המשפטית, השיבה ויזל כי כבר בנקודת הפתיחה שני המחנות דיברו בשפות שונות. "אחד מדבר על 'רפורמה משפטית' ואחד מדבר על 'מהפכה משטרית'. אפילו לא דיברנו על אותו דבר. רוב הוויכוחים לא עסקו בפרטים אלא בפחדים - מה יהיה מחר, לאן המדינה הולכת".
לדבריה, גם אופן קידום הרפורמה תרם להסלמת ההתנגדות. "לא כל כך הבנתי למה היה צורך לצאת בהכרזה שעושים רפורמה משפטית בתוך שלושה חודשים. היה אפשר לעשות דברים בצנעה, לאט־לאט. זה בדיוק שמרנות". עם זאת היא הדגישה כי גם המהפכה החוקתית של שנות התשעים נתפסה בעיני רבים כמהלך חד, ולכן האחריות לשיח אינה מוטלת על צד אחד בלבד. "ברגע שאתה הופך את העמדה של הצד השני לבלתי לגיטימית, אי אפשר לנהל דיון".
אחד החלקים המרתקים בריאיון עסק בדמותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק. ויזל סיפרה על מפגש שבו שמעה אותו משוחח עם תלמידות במגדל עוז. היא התרשמה מכנותו ומהמחויבות שלו להגנה על זכויות האדם, אך הרגישה כי הוא אינו מצליח לראות את תחושת הניכור שחשים ציבורים רחבים כלפי מערכת המשפט. "יצאתי משם ואמרתי לעצמי, כמה עיוורון יכול להיות. איך אתה לא רואה ציבורים שלמים שמרגישים שבית המשפט לא נותן להם זכות עמידה אמיתית?"
לדבריה, הפתרון אינו החלשת בית המשפט אלא הרחבת הגיוון בתוכו. "אני רוצה שיהיה שם ייצוג וגיוון. אין אף אחד שהוא ניטרלי. כולם מביאים את הערכים שלהם ועוטפים אותם במשבצות משפטיות". עוד הוסיפה כי בית המשפט צריך להיות "יותר צנוע", להימנע מהנחלת ערכים ולהתערב רק במקרים חריגים שבהם קיימת פגיעה של ממש בשלטון החוק.
בהמשך ביקש יפרח לברר האם ניתן להגיע בעתיד להסכמה חוקתית רחבה. ויזל הודתה כי לעיתים המציאות הפוליטית מייאשת, אך הדגישה כי היא מסרבת לאבד תקווה. "אני אף פעם לא פסימית. אנחנו אנשי אמונה, ובלי האמונה היה לי הרבה יותר קשה להאמין בתהליכים. גם אם תקום ממשלה שלא הייתי רוצה, צריך לנשום אל תוך הדבר הזה ולראות מה כן אפשר לעשות".
את התקווה היא תולה בעיקר בדור הצעיר. לדבריה, יותר ויותר צעירים מבקשים לרכוש שפה כפולה - של בית המדרש ושל העולם האקדמי - ומתוך המפגש הזה עשויה לצמוח הנהגה אחרת. "אני פוגשת בעיקר נשים צעירות מרשימות ברמות. אני דווקא עובדת בתקווה", אמרה. יפרח חתם את הריאיון באמירה כי ייתכן שהחינוך הוא המקום שבו תתחיל התמורה, ועל כך השיבה ויזל בחיוך, "גם אתה סוג של מזיז דברים".