המשבר החוקתי, הקרע בין הרשויות והקיטוב הציבורי אינם עומדים בפני עצמם. בעיני הרב נתנאל אלישיב, רב, סופר ואיש חינוך, הם חלק מתהליך עמוק יותר של שינוי חברתי שעוברת מדינת ישראל כבר עשרות שנים.
בריאיון לפודקאסט 'חוקה רזה' של ערוץ 7 והמכון למדיניות העם היהודי הוא מבקש להתבונן מעבר לכותרות היומיום, ולשרטט את השינוי שעבר על הציונות הדתית - מתנועה שביקשה לחבר בין חלקי החברה הישראלית לתנועה שנאלצה להתמודד עם תחושת שבר ואובדן אמון.
לדבריו, ישראל עברה בעשורים האחרונים מהגמוניה אחת למבנה חברתי מפוצל שבו אין עוד קבוצה אחת שמכתיבה את סדר היום. "הצלחנו להפיל את ההגמוניה הישנה, אבל עדיין לא הצלחנו לבנות סדר חדש. אנחנו נמצאים במצב של שבטיות, חיפוש וניסיון להגדיר מחדש מהי המדינה, מהו המשפט ומהם כללי המשחק המשותפים". המציאות החדשה, הוא אומר, מחייבת יצירת שפה ציבורית חדשה שתאפשר לקבוצות השונות לחיות יחד מבלי להכריע זו את זו.
אחד הצירים המרכזיים בריאיון עסק בשינוי שעברה הציונות הדתית מאז תוכנית ההתנתקות. הרב אלישיב מתאר את האירוע כנקודת שבר עמוקה שעיצבה דור שלם. "הטראומה הגדולה של ההתנתקות הייתה התחושה שנשארנו לבד. עד אז דיברנו שפה של חיבור, של השלמה הדדית ושל אחדות. אחרי ההתנתקות נולד רעב גדול לכוח, והתחיל תהליך של מעבר לשפה לוחמנית יותר".
עם זאת הוא מדגיש כי ראשיתו של התהליך הייתה גם חיובית, משום שהיא הולידה בנייה של תשתית אינטלקטואלית חדשה בימין והיכרות עם ההגות השמרנית.
לדבריו, לצד ההתפתחות הרעיונית התפתחה גם שפה ציבורית מסוכנת של דה-לגיטימציה. "היום יש מילים שמספיק להשתמש בהן כדי לנטרל ציבור שלם. יש מי שאומרים 'משיחיים', ובצד השני מדביקים תוויות אחרות. ברגע שאתה מגדיר קבוצה כמסוכנת או לא רציונלית, אתה כבר לא צריך להקשיב לה". הוא סבור כי תהליך דומה מתרחש בכל המחנות הפוליטיים, וכל צד נוטה להבליט את הקיצוניים שבצד השני ולהתעלם מהרוב המתון. "המחלוקת האמיתית דווקא מצטמצמת, אבל תחושת המחלוקת הולכת וגדלה".
בהמשך מתייחס הרב אלישיב למשבר האמון סביב מערכת המשפט. לדבריו, הבעיה אינה רק אקטיביזם שיפוטי אלא השילוב בין אקטיביזם לבין היעדר גיוון בהרכב המערכת. "אם היה גיוון גדול יותר או ריסון גדול יותר, היה אפשר להתמודד עם זה. השילוב בין השניים הוא שהפך את המשבר לחריף". עם זאת הוא מותח ביקורת גם על מחנה הימין, שלדבריו השתמש לא פעם בבית המשפט כתירוץ במקום למצות את הכלים הפוליטיים והמשפטיים שעמדו לרשותו. "ראינו שבתחומים מסוימים, כמו ההתיישבות ביהודה ושומרון, אפשר היה לחולל שינויים משמעותיים כשעבדו נכון בתוך המערכת".
את הדרך לתיקון הוא מוצא דווקא בסיפור השתלבותה של הציונות הדתית בצה"ל. "לא שינינו את הצבא מתוך שנאה אליו ולא מתוך רצון לנקום בו. דיברנו על שליחות, על קדושת השירות ועל אחריות. הכנו את הנוער, עודדנו אנשים להיכנס למערכות ולהשפיע מבפנים, והשינוי הגיע לאורך זמן".
לדעתו, אותו מודל צריך להנחות גם את היחס למערכות הציבוריות האחרות - בתי המשפט, השירות הציבורי, התקשורת והאקדמיה.
"צריך להכשיר דור של אנשים שרואים בשליחות הציבורית חלק מעבודת השם, אנשים שמביאים איתם ערכים, מקצועיות, יושרה ויכולת לעבוד עם מי שחושב אחרת".
לקראת סיום מביע הרב אלישיב אופטימיות למרות עומק המשבר. הוא סבור שהדור הצעיר כבר פחות כבול לטראומות של העשורים הקודמים ופתוח יותר למפגש בין עולמות שונים.
"אני רואה בדור הצעיר הרבה תקווה. טבעי להם לחבר בין עולמות, בין תרבות, מסורת ואמונה. לנו יש הרבה משקעים - להם פחות". את דבריו הוא מסכם באמונה כי דווקא מן השבר הנוכחי עשוי לצמוח תיקון. "שבר מוליד הכרה, וקושייה מולידה תירוץ. אני מקווה שאנחנו כבר בשלב של השיבה, אחרי תקופה ארוכה של ריצה. בסוף, למרות הכול, אני אופטימי".