דונלד טראמפ
דונלד טראמפצילום: White House Photo by Daniel Torok

בשנים האחרונות התרגלנו בישראל לנתח את הפוליטיקה האמריקאית דרך שמות: טראמפ או ביידן, רפובליקנים או דמוקרטים, תומכי ישראל או מבקריה.

אלא שמאחורי הכותרות מסתתרת מציאות מורכבת הרבה יותר, ומי שלא מבין אותה עלול לגלות בעוד כמה שנים שיחסי ישראל וארצות הברית נשענים על יסודות פחות יציבים מכפי שנדמה לנו.

הטעות הגדולה ביותר שישראל יכולה לעשות כיום היא להאמין שהקשר האסטרטגי עם ארצות הברית מובטח לנצח מכוח האינרציה. הוא אינו מובטח. הוא דורש תחזוקה, השקעה והבנה עמוקה של השינויים העוברים על החברה והפוליטיקה האמריקאית.

במפלגה הדמוקרטית מתרחש כבר שנים תהליך ברור של התרחקות מחלק מהעמדות המסורתיות שהיו מקובלות כלפי ישראל. דור חדש של פעילים, חברי קונגרס ואנשי תקשורת מאמץ תפיסות הרואות את הסכסוך הישראלי-פלסטיני דרך משקפיים של יחסי כוח, קולוניאליזם וזהויות. עבורם, ישראל אינה עוד מדינה קטנה הנאבקת על קיומה, אלא מדינה חזקה הנתפסת כחלק ממערכת הכוח המערבית.

למרות זאת, מי שמספיד את התמיכה הדמוקרטית בישראל טועה. חלקים גדולים מהממסד הדמוקרטי עדיין רואים בישראל בעלת ברית אסטרטגית חיונית. הם אולי מדברים בשפה שונה, אך אינם אויבי ישראל.

במקביל, גם בתוך המפלגה הרפובליקנית מתחולל שינוי עמוק.

הימין האמריקאי של רונלד רייגן היה ימין בינלאומי, אקטיביסטי ובעל נכונות גבוהה להפעלת כוח אמריקאי ברחבי העולם. התנועה שעיצב דונלד טראמפ שינתה את מרכז הכובד. היא אינה בהכרח בדלנית, אך לפני כל החלטה היא שואלת שאלה אחת: מהו האינטרס האמריקאי הישיר?

כאן נכנסים לתמונה שני השמות המשמעותיים ביותר בעידן שאחרי טראמפ.

מרקו רוביו מייצג תפיסה שמרנית מסורתית יותר. הוא רואה בישראל נכס אסטרטגי ראשון במעלה במאבק מול איראן, סין, הטרור האסלאמי והצירים האנטי-מערביים.

מולו ניצב ג'יי. די. ואנס, המייצג דור חדש של רפובליקנים. הוא אינו אנטי-ישראלי, אך מביט על העולם דרך עיניו של המעמד הבינוני האמריקאי ושואל האם כל מהלך משרת, בראש ובראשונה, את האזרח האמריקאי.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לבחור צד במאבק הירושה הזה.

מול רוביו עלינו לדבר בשפת הביטחון הלאומי, הטכנולוגיה, המודיעין והמאבק מול איראן.

מול ואנס עלינו לדבר בשפה אחרת לחלוטין: ישראל אינה נטל על ארצות הברית, אלא נכס שחוסך ממנה מלחמות, דם וכסף. ישראל אינה מבקשת חיילים אמריקאים. היא נלחמת בעצמה מול אותם גורמים המאיימים גם על האינטרסים האמריקאיים.

אך לצד האתגר הפוליטי, ישראל ניצבת בפני אתגר גדול עוד יותר: אובדן ההשפעה בזירת דעת הקהל.

וכאן מגיע החלק שישראל עדיין מסרבת להבין.

ההסברה הישראלית הישנה מתה.

במשך שנים חשבנו שהדרך לשכנע את העולם היא לשלוח דובר לאולפן, להציג מפה, להקרין סרטון ולהסביר מדוע אנחנו צודקים. השיטה הזו עבדה בעידן של תקשורת ממוסדת, כאשר הציבור קיבל מידע דרך מספר מצומצם של ערוצי טלוויזיה ועיתונים.

העולם של 2026 נראה אחרת לחלוטין.

דור ה־Z האמריקאי אינו צורך את ישראל דרך CNN או פוקס ניוז. הוא צורך אותה דרך טיקטוק, אינסטגרם, יוטיוב ופודקאסטים. הוא אינו מקשיב לדוברים רשמיים. הוא מקשיב לאנשים שהוא סומך עליהם.

לכן ישראל חייבת לעבור מהסברה לדיפלומטיית השפעה.

במקום לשלוח עוד דוברים ישראלים בעלי אנגלית מושלמת, עלינו להשקיע ביצירת קואליציה אמריקאית רחבה שתדבר בעד ישראל בשפה אמריקאית.

לא עוד "הסברה ישראלית".

אלא "הסברה אמריקאית בעד ישראל".

הקולות שצריכים להוביל את המערכה אינם בהכרח שגרירים או פוליטיקאים ישראלים. אלה צריכים להיות לוחמים אמריקאים לשעבר, משפיענים שמרנים, מנהיגים אוונגליסטים, אנשי הייטק, הורים המוטרדים מהאנטישמיות בקמפוסים, אנשי אקדמיה, יוצאי צבא, היספנים שמרנים ודמוקרטים מתונים.

כאשר אמריקאי מסביר לאמריקאי מדוע ישראל חשובה לביטחון ארצות הברית, המסר חזק פי עשרה מאשר כאשר ישראלי מסביר זאת.

הטעות השנייה היא ההתמקדות בוושינגטון בלבד.

הקרב האמיתי על עתיד היחסים בין ישראל לארצות הברית מתרחש כיום בקמפוסים: בהרווארד, בקולומביה, בברקלי, במישיגן ובפנסילבניה. שם מתעצבת התודעה של דור העיתונאים, השופטים, חברי הקונגרס והמושלים של העשור הבא.

אם ישראל לא תשקיע שם עכשיו, היא תגלה בעוד עשר שנים שהבעיה אינה מי יושב בבית הלבן, אלא מה חושב הציבור האמריקאי עצמו.

לכן נדרשת אסטרטגיה חדשה המבוססת על שלושה עקרונות: חיזוק התמיכה הדו-מפלגתית בישראל; בניית רשת השפעה עמוקה בחברה האמריקאית, ולא רק במערכת הפוליטית; והחלפת ההסברה המסורתית במערך השפעה מודרני המבוסס על קולות אמריקאיים אותנטיים.

ישראל אינה צריכה לבחור בין רוביו לוואנס, בין רפובליקנים לדמוקרטים או בין מחנה אחד לאחר.

ישראל צריכה לבחור באמריקה כולה.

זו הייתה אחת ההצלחות הגדולות של מדינת ישראל במשך עשרות שנים. בעולם מקוטב, רועש ומשתנה במהירות, זו חייבת להיות גם האסטרטגיה שלנו לעשרות השנים הבאות.

הכותב הינו יועץ אסטרטגי ומומחה לניהול משברים