מיכל זפט, ראש תחום תיעוד והנצחה בארכיון המדינה, מספרת בריאיון לערוץ 7, מספרת על הדרמה מאחורי חשיפת מסמכי הדרג המדיני לפני ובמהלך מבצע יונתן לשחרור החטופים מאנטבה.
"זה מרגש", היא פותחת. "אני עובדת על החומר הזה כבר חודשים ארוכים. התחלנו מבנייה של מאגר של כל החומר שנוגע למבצע אנטבה וביקשנו את החשיפה שלו כדי לפתוח את כולו לציבור".
זפט מתארת עבודת נמלים ארכיונית שדרשה הצלבת מידע מורכבת בין משרדי הממשלה השונים כדי להגיע לפרסום במועד הנכון - במלאת 50 שנים למבצע. "היו הרבה מאוד חומרים פתוחים קודם, אבל ישנם דברים חדשים שרק השנה יכולנו לפתוח. מהרגע שהוגדר מה אפשר לפתוח, העברנו את הדברים לאנשי המקצוע לחשיפה, כמובן לאחר צנזורה ובנוסף כתבנו פרסום המבוסס על מדגם מתוך התעודות האלה, שמספר את הסיפור יום אחרי יום, דקה אחרי דקה. מתוך החומר הזה, מתוך כשאתה מסתכל על כל החומרים ביחד, הפרוטוקולים, בצד המברקים, בצד השיחות, נוצרת תמונה שלמה".
התמונה השלמה הזו חושפת כי תחילתו של האירוע תפסה את ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, בעיצומה של יום שגרתי כאשר המידע זרם בטפטופים איטיים ומורטי עצבים. "מטור אייר פרנס נחטף ביום ראשון בבוקר, וכידוע להרבה מאיתנו, בימי ראשון מתקיימת באופן קבוע ישיבת ממשלה", משחזרת זפט מתוך התמלילים. "כלומר, ההודעה שקיבל ראש הממשלה, יצחק רבין, הייתה במהלכה של ישיבת ממשלה שגרתית לחלוטין. הוא מסר את הדברים לשרים מסביב והם המשיכו בישיבה. הידיעה הייתה מאוד ראשונית ובמהלך הישיבה הכניס לרבין, ראש הלשכה שלו פתקי עדכון. מיד לאחר שהסתיימה ישיבת הממשלה הקים ראש הממשלה ועדת שרים מיוחדת כדי לדון במשבר של המטוס החטוף. הצוות הזה התכנס במשך שמונה עשרה פעמים בשבוע שחלף מהחטיפה ועד מבצע החילוץ".
זפט מוסיפה ומסבירה כי "זה לא מתחיל דווקא בסערה. היו חסרים המון פרטי מידע ויכול להיות שלקח זמן להבין ולקלוט באמת מה קרה פה. באיזשהו שלב מבינים שהמטוס נחת בבנגזי, בלוב. אחר כך חושבים שאולי הוא יגיע לירדן, אולי לקניה. רבין, כבר בהתחלה, אומר לצוות השרים שמתכנס 'אני חושב שיש לנו כאן פיגוע מיקוח של גורם קיצוני שרוצה לשחרר מחבלים".
אחד האתגרים הקשים ביותר שעימם התמודדו קובעי המדיניות באותם ימים היה חוסר הוודאות המוחלט והיעדר אמצעי תקשורת ישירים עם זירת האירוע. "יש אפלה והאפלה נמשכת הרבה מאוד זמן", מתארת ראש תחום התיעוד. "במשך שלושה ימים בכלל לא יודעים מה החטופים רוצים. רק ב-29 ביוני, שלושה ימים אחרי החטיפה, הם מפרסמים את הדרישות שלהם. ואחר כך עולה כמובן השאלה, מה יש שם? כמה חטופים יש שם? צריך למצוא רישומים של רשות שדות התעופה. האיתור של המידע מורכב. ואחר כך מתחילים להשתחרר גם חטופים לא ישראלים. ב-30 ביוני יוצאת קבוצה לפריז, ובאחד ביולי עוד קבוצה, שאחריה למעשה נשארים באנטבה, רק הישראלים והיהודים".
שחרורם של הנוסעים הזרים יצר נקודת מפנה דרמטית בדיוני הממשלה, כאשר התברר מעל לכל ספק כי מדובר בסלקציה מכוונת וממוקדת נגד אזרחי ישראל ויהודים. "הממשלה עוברת כמה שלבים בשבוע הזה, שהם שונים מאוד אחד מהשני", מפרטת זפט. "הדבר הראשון שראש הממשלה אומר, האחריות היא של הצרפתים, זה לא עלינו והוא עומד על כך. יש עיקרון שמדינת ישראל, ממשלת ישראל מחזיקה בו במשך הרבה מאוד זמן, שלא מנהלים משא ומתן עם מחבלים ולכן מטילים את האחריות על צרפת. אבל ביום השלישי וביום הרביעי משתחררים כל בני הערובה שהם לא ישראלים. וכאן רבין מבין שנשארנו לבד".
המסקנה המיידית של רבין הייתה שינוי הטון מול שליט אוגנדה והתחלת היערכות מעשית לאפשרות של מו"מ, לצד איסוף מודיעין קדחתני. "הדבר הראשון שרבין אומר זה 'אנחנו לא נמשיך להתייחס כל כך יפה לאידי אמין. אנחנו מבינים שאחריות היא עליו'", אומרת זפט. "הדבר הנוסף שקרה בימים האלה, הוא שמדינת ישראל קיבלה מידע מהחטופים ששוחררו, לגבי המבנה, איפה נמצאים הישראלים. היא קיבלה המון מידע שאפשר לה לשקול לראשונה מבצע צבאי. אני חושבת שרוב האנשים נוטים לחשוב שמלכתחילה התחילו לתכנן איזשהו מבצע צבאי, ולמעשה רק ביום שישי בלילה זו הייתה פעם הראשונה שבעצם חשבו על זה".
העיכוב בקבלת ההחלטות נבע מהכובד המוסרי והאסטרטגי המושתת על כתפי ההנהגה, כפי שבא לידי ביטוי בדבריו של שר הביטחון דאז, שמעון פרס. "אני מדברת על תהליך ארוך שבו נבחנות כל הזמן הידיעות שמתקבלות. הטעות הזאת שהחוטפים עשו ושחררו את החטופים שאינם ישראלים, יחד עם מידע שהגיע מישראלים שחיו עד שנת 1972 באנטבה והכירו את המקום היטב, הביאו לגיבוש המבצע הצבאי. היה שם באמת תהליך מייסר מאוד של קבלת החלטות, כי בסופו של דבר אולי פרס כשהוא היה שר הביטחון תיאר את הדברים בצורה יפה, כשהוא אמר מצד אחד, אנחנו יכולים להציל את רובם אם לא את כולם, אם אנחנו נלך למשא ומתן. מצד שני, אנחנו נאבד את כושר ההרתעה של מדינת ישראל ולא נוכל לחדש אותו. אם נלך למבצע צבאי, הוא יכול להיכשל, אבל אנחנו נשקם את התדמית שלנו".
היבט נוסף ומרתק שנחשף במסמכים הוא מערכת היחסים ההדוקה והאמון המלא ששרר בין ראש הממשלה רבין לבין עורכי העיתונים בישראל, שיתוף פעולה שאפשר שמירה על סודיות מוחלטת בעידן שלפני הרשתות החברתיות. "רבין פוגש את עורחי העיתונים פעמיים בשבוע הזה", חושפת זפט. "פעם ראשונה בשלושים ביוני בערב, ופעם השנייה יום אחרי המבצע, בחמישה ביולי. וכשהוא פוגש אותם, הוא אומרם להם בשלושים ביוני שני דברים מעניינים. הוא מספר להם על אותו שהיה בינואר שהוא בעצם היה הפרומו למבצע לחטיפת המטוס והוא מספר להם הכל באופן גלוי אבל מדגיש שהדברים לא לפרסום וחייהם של שבעים ושבעה ישראלים מונחים על הכף".
רבין אף ביקש מהתקשורת לגלות איפוק בנוגע למחאות המשפחות כדי לא לפגוע באסטרטגיה המדינית של הממשלה. "הדבר השני שהוא אומר להם באותה ישיבה - שלא יתנו במה גדולה למשפחות החטופים כי זה מפריע לממשלת ישראל לקדם את העמדה שלה. העורכים נענו לבקשה ולא יצאה שום ידיעה". הסודיות נשמרה בקפדנות גם ברגעים שאחרי השלמת פעולת החילוץ המורכבת.
בסיום הראיון מדגישה זפט כי קריאת השורות היבשות כביכול של הפרוטוקולים מעבירה דרמה אנושית ומנהיגותית עצומה שקשה להישאר אדיש אליה. "אמנם יש לנו רק תמלילים ואין לנו הקלטות, אבל המתח פשוט צועק מתוך התמלילים החוצה. ממש אפשר לשמוע אותו. אתה רואה את חילופי הדברים הקשים אבל אני יכולה לדמיין את זה מתרחש".