ביוני 2026 שחררה Anthropic את Claude Fable 5, מה שתואר כמודל החזק ביותר שלה עד כה. תוך ימים ספורים התגלתה הפגיעות הביטחונית שלו, והממשל האמריקני הורה על חסימת גישה מיידית למודל לכל זר (כולל עובדים זרים של החברה).
כתוצרה מכך, Anthropic נאלצה להשבית את המודל כליל עבור כל המשתמשים. האירוע מדגיש את הסיכונים הביטחוניים של AI מתקדם ואת שבריריות הריבונות: מדינות כמו ישראל, התלויות במודלים אמריקאיים, עלולות למצוא עצמן מנותקות בהחלטה חד-צדדית. לטעמי, האירוע הזה משקף נקודת עיוורון אסטרטגית שקיימת בקבלת ההחלטות הישראלית לגבי נושא משילות הבינה המלאכותית.
ישראל רוצה את שני העולמות. היא רוצה להיות "אומת הזנק" עם רגולציה רפה ככל האפשר, כדי שאלפי חברות AI יוכלו לצמוח בלי להיחנק בביורוקרטיה. ובאותה נשימה, היא רוצה שהמדינה תהיה שם בשבילה ברגע שמשהו משתבש: שתגן עליה מפני נשק אלגוריתמי עוין, שתבטיח גישה למודלים מתקדמים גם אם משבר גיאופוליטי יחתוך אותה, שתשמור על שלטון החוק כשמערכת המשפט עצמה מתחילה להזין ראיות למודלים הסתברותיים שמעט מבינים.
זה לא רק חוסר עקביות. זה פרדוקס מבני, וישראל כבר ראתה אותו מתממש פעם אחת בקנה מידה מלא: פרשת NSO ופגסוס. המדינה אישרה לחברה פרטית למכור כלי ריגול בעל יכולות פריצה חדירניות ל-45 ממשלות, חלקן משטרים אוטוריטריים - תוך הימנעות מרגולציה הדוקה שהייתה עלולה "להאט את החדשנות". התוצאה הייתה סנקציות אמריקאיות, נזק תדמיתי עמוק לתעשיית הטכנולוגיה הישראלית, ואובדן לקוחות. במילים אחרות: החברה נהנתה מהיתרונות של היעדר רגולציה, אבל כשהמשבר הגיע, המדינה, ולא החברה, שילמה את המחיר הדיפלומטי.
זהו התרחיש שצריך להדאיג אותנו, רק בגרסה גדולה יותר. תארו לעצמכם משבר ביטחוני או דיפלומטי שבו ספק טכנולוגי אמריקאי מחליט, מטעמים פוליטיים משלו, לחסום גישה ישראלית למודלי AI מתקדמים. גופים רבים בתוך המנהל הציבורי, מערכת הביטחון, בתי המשפט, שענים היום על תשתיות ומודלים שאינם בבעלות ישראלית ואינם בשליטה ישראלית. זו לא תלות תיאורטית. זו תלות מבנית שנבנתה בכוונה, מתוך אמונה שהשוק החופשי יפתור את עצמו.
הבעיה היא שחברות הטכנולוגיה, בישראל ובעולם, פועלות בעצמן כשחקני וטו על רגולציה: הן מתנגדות לכל מגבלה מחייבת שתאט את הפיתוח, ומצדיקות זאת בשם התחרותיות הגלובלית. אבל אותן חברות בדיוק מצפות מהמדינה לפעול כרשת ביטחון כשהסיכון מתממש: להגן עליהן מתביעות, להבטיח גישה לתשתיות, ולפעמים גם לגייס אותן בשם האינטרס הלאומי. זו לא סתירה מקרית. זה דגם פעולה: להתנגד לפיקוח כשהוא עומד בדרך הצמיחה, ולדרוש הגנה ממלכתית כשהסיכון מתממש. ישראל לא יכולה להמשיך לאשר את שני הצדדים של המשוואה הזו בלי לשלם את המחיר בסוף.
מה זה אומר בפועל? שהפער המשילותי הישראלי אינו רק עניין טכני של "עוד רגולטור" או "עוד טופס". מערכת המשפט מתחילה להטמיע מודלי שפה גדולים לסיכום ראיות וניתוח תיקים - בלי שאף גוף מרכזי בודק את עמידותם בפני מניפולציה, הזרקת פרומפטים, או הטיה סטטיסטית שעלולה לקבל משקל יתר בהחלטה שיפוטית. כל עוד אין גוף מרכזי שאחראי על רמת הבטיחות והעמידות של מודלים בשירות הציבורי, כל כשל הוא הפתעה, וכל הפתעה היא משבר אמון בין האזרח למדינה.
הפתרון אינו עוד ועדה מייעצת. ישראל צריכה מעבדת ממשל מרכזית לבטיחות AI: גוף ביצועי, לא מייעץ, שתפעיל שתי פונקציות בו-זמנית. הראשונה: בדיקות עמידות אגרסיביות לכל מודל שנכנס לשירות הציבורי, לפני פריסתו ולא אחריה, כתנאי סף ולא כהמלצה. השנייה, והקריטית פחות נדונה: שכבת זיכרון ונתונים רגישים בבעלות ישראלית מלאה, מנותקת מהארכיטקטורה של הספק הזר. במצב זה גם אם הגישה למודל החיצוני תיחסם במשבר, המדינה לא תימצא חסרת ישע.
זה לא פתרון לכל הבעיה. בדיקות עמידות לא בונות שבבים, ולא מחליפות תלות בתשתיות מחשוב גלובליות. מדובר על אתגר גדול בהרבה, שמחייב השקעה אחרת ולוח זמנים אחר. אבל זו ההתחלה ההגיונית: לפני שמדברים על עצמאות תפעולית מלאה, צריך לפחות לדעת שהמודלים שכבר פועלים בתוכנו לא ינוצלו נגדנו.
"זהירות פרואקטיבית" הייתה אסטרטגיה סבירה כשה-AI היה תחום בגדר ניסוי. היא הופכת לטמינת הראש בחול כשהמודלים האלה כבר מנהלים תביעות ביטוח לאומי, מסכמים ראיות בבתי משפט, ועומדים להכריע במשברים ביטחוניים. ישראל לא צריכה לבחור בין חדשנות לריבונות. אבל היא צריכה להפסיק להעמיד פנים שהשוק יספק את שתיהן בלי שהמדינה תבנה את התשתית המוסדית שמבטיחה את שתיהן בפועל.
הכותב הוא מרצה בחוג לממשל, תקשורת ודיפלומטיה, המרכז האקדמי הרב-תחומי, ירושלים