לצד הביקורת החריפה - המוסרית, הדתית והחברתית-ציונית - כלפי התנהלות החברה החרדית, אנחנו גם נדרשים לומר בפה מלא: צורת המעצרים הנוכחית של בני הישיבות החרדיים חייבת להיפסק.
היא חייבת להיפסק, גם אם היא חוקית - גם ברשות התורה אפשר להיות נבל, קל וחומר באמצעות חוקי בשר ודם. היא חייבת להיפסק, גם אם באיזה עולם מופשט היא צודקת, כי היא לא חכמה, לא יעילה, לא בריאה ולא מוסרית.
היא לא חכמה - כי במקום ללבות ולהעצים את היסודות הציוניים שקיימים אצל לא מעט פרטים בציבור החרדי (על אף האידיאולוגיה האנטי-ציונית המובהקת של ההנהגה הפוליטית והרוחנית), היא מכבה אותם.
היא לא יעילה - כי במקום לעודד גיוס, היא מרחיקה את מי שאולי כבר חשב על שינוי. כעת הוא מרגיש שהוא נדרש לבחור צד במלחמת דת. חז"ל וההיסטוריה כבר למדונו שבמלחמת דת לעיתים גם פושעי ישראל מתגלים כמי שמוכנים למסור את הנפש - ובאנלוגיה לחברה החרדית, כעת גם מי שיושב על הגדרות ולא סגור בין כתלי בית המדרש, מצטרף למלחמה ומצופף שורות.
היא לא בריאה - כי במקום לבנות גשרים ואמון, היא רק מעמיקה את השבר. יש סיפורים הזויים על בחורים מישיבות הסדר חרדיות שמגיעים לבקו"ם להתגייס, ובחלק מהמקרים - בהיותם מוגדרים כעריקים לשעבר - נאלצים להיכנס למעצר של כמה שעות כדי "לצאת ידי חובה". בעקבות כך, חבריהם בישיבת ההסדר חוששים, כך שמעתי, להגיע בעצמם להתגייס. גם אותם מצליחים לכבות. ממש כמו פרודיה קיצונית של חשיבה בריסקאית מנותקת, שלא מוכנה להרפות משורת הדין. ולא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה.
והיא גם לא מוסרית. התנהלות ההנהגה החרדית, והחברה כציבור כללי, היא אכן מחפירה - אבל הצעיר החרדי הממוצע, שנתפס באופן אקראי במחסום משטרתי או בתאונת דרכים קלה, אינו הכתובת לעשיית הדין. זה בחור שכל חייו שמע שפה אחת ודברים אחדים. מעולם לא הייתה לו אפשרות אמיתית לבחור בדרך אחרת. אלו לא רק המחירים המטורפים שיצטרך לשלם באופן פרטי אם יתגייס, כולל ההשלכות הנוראיות על סביבתו (שהן עצמן חלק מהבור המוסרי שהחברה החרדית שרויה בו) - אלא העובדה שהאפשרות הזו, לעזוב הכל ולהתגייס פתאום, פשוט לא קיימת במרחב הבחירה הממשי שלו. הוא באמת לא אשם. אולי טועה בדבר מצווה, אולי אנוס, אולי תינוק שנשבה. להטיל עליו את האחריות - זה פשוט לא מוסרי.
ההתנהלות מול הציבור החרדי לא יכולה להיות פרסונלית, כי זו לא חברה שמתנהלת באופן אישי. התביעה לאחריות מוסרית ודתית צריכה להיות מופנית אל הנהגת הציבור, על רבדיה השונים - הורים, מורים, רבנים ומנהיגים רוחניים ופוליטיים. לא אל ילד בן 18.
אלא שהאמת המעשית פשוטה עוד יותר: האחריות המוסרית לתיקון המצב מוטלת עלינו - הציבור הכללי במדינת ישראל. לא נוכל להמשיך לצפות מציבור כל כך גדול לשנות בבת אחת את אורחות חייו, אליהם הוא חונך ומתחנך במשך עשרות שנים. אנחנו - מימין ומשמאל - היינו אלו שאפשרנו את ההתרחבות הבלתי אפשרית של המציאות הנוכחית. אנחנו גם אלו שצריכים למצוא, ביחד, את הדרך לתקן אותה: בצורה ברורה וחדה בכל הנוגע לשינוי מאזן התקציבים במדינת ישראל, אך לא בהתלהמות.
בתבונה ובדעת, בשיתוף פעולה עם המעטים שכן מנסים לחולל שינוי מבפנים, כמו ישיבות ההסדר החרדיות הצומחות כיום. בניסיון אמיתי להבין מה יסייע לחברה החרדית להשתלב - לא רק בצבא, אלא גם בכלכלה ובמרחבי העשייה השונים של החברה הישראלית - ובצורה של כבוד ואמון להבין את הצרכים וליצור את המעטפת והמנגנונים שיאפשרו צמיחה של חברה חרדית חדשה.