שני תרחישים הפוכים, אותו מבוי סתום וסחטנות שרק תלך ותקצין. אם לא נשנה את חוקי המשחק ונעבור למשטר נשיאותי, הדמוגרפיה תכריע אותנו.
דמיינו את ערב הבחירות הבא בישראל תחת שני תרחישים הפוכים שמובילים בדיוק לאותו מבוי סתום. בתרחיש הראשון, בנימין נתניהו מנצח וניגש להרכיב קואליציה הדומה להרכב הנוכחי שלו, אלא שהפעם השותפות הקואליציוניות מריחות דם ודורשות תנאים מופלגים לחלוטין: המפלגות החרדיות מתבצרות ומבהירות שבלי פתרון חקיקתי עוקף שמעניק פטור מוחלט במסווה של חוק גיוס אין ממשלה; איתמר בן גביר מישיר מבט למצלמות ותובע לעצמו את תיק הביטחון כפרס על הצטרפותו; ובצלאל סמוטריץ' מבהיר שבלעדי קדנציה נוספת ובלעדית במשרד האוצר, המדינה הולכת לבחירות חוזרות.
עכשיו דמיינו את תמונת הראי: גדי איזנקוט זוכה במספר המנדטים הגדול ביותר, אך כדי לחצות את רף 61 האצבעות הוא נאלץ לשלם מחירים פוליטיים ותקציביים חסרי תקדים למפלגות הערביות. במקביל, נפתלי בנט, שמפלגתו קיבלה מספר מנדטים זעום ונמוך בהרבה ממה שניבאו לו הסקרים, יושב בחדר המשא ומתן ודורש בדיוק את מה שדרש בעבר את כיסא ראש הממשלה ברוטציה כתנאי בלעדי למתן רשת ביטחון.
התרחישים הללו אינם פנטזיה רחוקה, הם המציאות שבה אנו חיים. תחת המשטר הפרלמנטרי הנוכחי, מפלגות סקטוריאליות ואינטרסנטיות מקבלות כוח שלטוני עצום, שאין בינו לבין הגודל האמיתי שלהן באוכלוסייה שבריר של פרופורציה. הגירעון הדמוקרטי הזה זועק לשמיים: כל משבר לאומי שמתפרץ, או כל מערכת בחירות נוספת שנראית באופק, רק מקפיצים את תעריף הסחטנות של לשונות המאזניים.
ראשי ממשלה בישראל, מימין או משמאל, אינם יכולים לבצע את המדיניות שלשמה נבחרו. הם עסוקים בהישרדות יומיומית ומאלצים את המדינה כולה לעבוד בשירות קבוצות מיעוט, פשוט כי אם הם לא ישלמו את ה"בקשיש" הקואליציוני התורן הממשלה תופל. אנו תקועים בלופ אינסופי של חוסר יציבות וסחטנות פוליטית.
הלופ הזה הופך לאיום קיומי של ממש כשאנו מביטים אל העתיד במשקפיים דמוגרפיים. החברה הישראלית משנה את פניה ומתפצלת לארבעה "שבטים" שונים. נכון לשנת 2025, רק 40% מתלמידי כיתות א' לומדים בחינוך הממלכתי, ועל פי התחזיות, מבין הצעירים בגיל הגיוס בשנת 2050, צפויים החרדים לבדם להוות 41%.
לחרדה החילונית מן העתיד ארוך הטווח של המדינה יש רגליים של ממש. במערכת שבה חוקי היסוד משתנים ונתפרים ללא הרף באבחת הצבעה אקראית של רוב מזדמן כדי לפתור משברים נקודתיים, אין לציבור שום עוגן או שקט חוקתי, והפוליטיקה נחטפת שוב ושוב למחנאות קיצונית.
את הדברים הללו למדתי לא בפקולטות למדעי המדינה, אלא דווקא בעולם העסקים ובניהול חברת יהלומים במשך שלושים שנה: אם הכללים והנהלים שלך בעייתיים, התנהלות האנשים תהיה בעייתית.
הכללים הנוכחיים פשטו את הרגל, והפתרון היחיד שיחתוך את הפלונטר הגורדי הוא מעבר למשטר נשיאותי מלא. במשטר נשיאותי, הנשיא ייבחר ישירות על ידי העם, ימנה ממשלת מומחים מקצועית, ויוכל להוביל מהלכים קשים ונועזים בלי לפחד כל בוקר שחבר כנסת סורר או סיעת קצה יפילו את השלטון.
שיטה כזו תניח בעדינות את חרב הדמוקלס של האי-אמון על הרצפה ותחזק גם את הכנסת, שחבריה יוכלו להצביע על חוקים לפי צו מצפונם מבלי שכל הצבעה תאים על יציבות המדינה.
לצד חוקה הדרגתית שתשוריין ברוב של שמונים חברי כנסת ובאשרור במשאל עם, נוכל להבטיח את זכויות הפרט ואת הצביון הלאומי באופן יציב וצפוי. המערכת הפוליטית שלנו תקועה, אך אם נעז לאתגר את הנחות היסוד נוכל לתקן אותה.
הכותב הוא מחבר הספר כן אדוני הנשיא