ההסכם בין ישראל, ארצות הברית ולבנון הוא מלאכת מחשבת דיפלומטית והישג פרקטי לא מבוטל - במיוחד בתנאים שנוצרו לאחר מזכר ההבנות עם איראן, ונוכח הפניית העורף של חלק מן הממשל האמריקאי לישראל.
ישראל מקבלת הזמנה רשמית להישאר בלבנון לאורך כל התקופה "עד ביאת המשיח", ומדינת לבנון הרשמית מתנערת מהשיעים מאיראן ומהחיזבאללה באופן שלא נראה כדוגמתו. ההישג של איראן בדמות הכללת לבנון במזכר ההבנות סופג מכה גדולה ומובהקת, והתקווה בטהראן לראות את נסיגת הטנקים הישראלים בלחץ אמריקאי כל הדרך עד הגבול עולה בעשן.
אי אפשר שלא לראות את כל הטוב בהסכם, אבל המחיר שבו זה נקנה הוא מחיר ערכי ואסטרטגי כבד מאוד. המחיר כולו מתגלם במשפט היסוד: "אין לישראל שאיפות טריטוריאליות בלבנון".
מדינת ישראל והחברה הישראלית התרגלו עד כדי כך להתנכר לאדמת המולדת שמעבר לגבול, ולצדק האלמנטרי שבגביית שטח מן האויבים הבאים עלינו לכלותנו, שלצערנו רוב האנשים בכלל לא מרגישים שהם ויתרו כאן על משהו. לרבים מדי באמת ובתמים אין שאיפות טריטוריאליות בלבנון, בסוריה או בעזה. ספק אם יש להם שאיפות טריטוריאליות אמיתיות במקום כלשהו בכלל, למען האמת.
הישראלים חושבים שזו גמישות גדולה, שמאפשרת להם לחלץ הסכמים נפלאים מהסוג הזה שבו מרוויחים את כל העולמות: גם מוצאים חן בעיני הקהילה הבינלאומית, וגם מצליחים להישאר בשטח באופן פרקטי. במסגרת התפיסה הקיימת, זה באמת הישג יפה, אבל האמת היא שהישראלים מוותרים כאן מראש על הנכס החשוב ביותר של ההרתעה שהייתה יכולה להיות להם: השאיפה הטריטוריאלית עצמה.
אם אויבינו היו יודעים שכל מה שצריך זה רק מכה קטנה בכנף שלנו, ומייד אנחנו ניאחז בתירוץ הזה כדי להשתלט על שטחים חדשים ולהתבסס בהם לתמיד - זה כלשעצמו היה משנה את כל קבלת ההחלטות שלהם. אם לכולם היה ברור שאנחנו רואים באדמת ארץ ישראל שהקב"ה הועיד לנו יעד מדיני מובהק, שאנחנו מוכנים להתאפק ביחס למימושו רק בזכות יחסי השלום והשלווה שהם מעניקים לנו, הם לא היו ממהרים לתקוף אותנו בשום חזית.
ההגיון האסטרטגי הזה הוא אלמנטרי, אבל המימוש שלו תלוי בכנות אמיתית. זה לא משהו שאפשר לזייף. כאשר זה ברור מאליו לכולם שבאמת אין לנו שאיפות טריטוריאליות, לתקוף אותנו הופך להיות עניין של תזמון ותכנון מוצלח - הסיכון בסופו של דבר מוגבל. לעומת זאת, כאשר אנחנו באמת נרצה לנחול את הארץ שנשבע ה' לאבותינו אברהם יצחק ויעקב, השכנים שלנו מסביב ילכו על בהונות כדי לא לעורר את האריה היהודי מרבצו.
על ההישג של הישארות צה"ל בלבנון לאורך הקו הצהוב אי אפשר שלא לברך, אבל על הרקע הרוחני שלו צריך להכות על חטא: חטא המאיסה בארץ חמדה, שאיננו רק חטא כלפי שמיא. זהו חטא כלפי האסטרטגיה היעילה ביותר שזמינה לנו.
הכותב הוא חבר תנועת עורי צפון